הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הם מ-פ-ח-ד-י-ם
 
אמצעי התקשורת בישראל משתדלים מאוד לא להרגיז את דעת הקהל המקומית בזמן הלחימה בעזה. כשכולם משמיעים קול אחד בלבד, ולא מאפשרים מקום לביקורת ולדעה אחרת המסקנה היא שכלב השמירה מועל בתפקידו
מאת יוסי אבידר | 09.01.2009
 

רוח מקפיאה נשבה ביום שני בערב ברחובות הריקים של העיר. הולכי הרגל המעטים שוטטו בחוצות העיר מכורבלים בבגדים חמים ומיהרו למצוא מחסה. ילד בן שש, שחור עיניים, ישב בשקט מופתי בפינת המסתור ונצמד לאמו כמבקש למצוא מקלט בחיקה או שמא הצינה הקפיאה את גופו המצומק והשברירי. "אימא, אני פוחד" הילד השתנק קלות, ודמעות לחות הרטיבו את פניו החיוורות. אמו, אישה בעלת עיניים שקועות וגוון עור כהה, הכניסה את בנה תחת כנפיה. היא חיבקה, נישקה וניסתה להרגיע את בנה הסהרורי "אל תדאג, בני, יהיה בסדר, אל תפחד, אני פה לידך". קולות פיצוץ אדירים המבשרים רעות נשמעו במרחק של כמה מטרים מהם. "אימא, תשמרי עליי, אני לא רוצה למות" זעק הילדון בבעתה.

לפתע, שריקה קולנית מחרישת אוזניים חתכה את האוויר המתוח כסכין מושחז. יסודות הבניין הרעוע זעו, נדמה היה כאילו האדמה פערה את פיה לרווחה וקמה לרגע לחיים. הוא עף באוויר בברוטליות על קיר הלבנים כאילו היה בובת סמרטוטים זולה. כאב עז פילח את גבו וצלעותיו. נדמה היה לו שהן התרסקו מבפנים. כשפתח את עיניו, מיסוך כבד של אבק ערפל את ראייתו. "אימא, איפה את?" צעקה חלושה בקעה מגרונו. ידיו גיששו באפלה כסומא אך ללא הועיל. הוא התיישב במקומו וחיכה דקות ארוכות שנידמו כנצח.

קולות פיצוץ אדירים המבשרים רעות נשמעו במרחק של כמה מטרים מהם. שאטי
תצלום : מתוך חדשות ערוץ 2

כשהערפל התפזר מעט הוא הבחין בזרועה של אמו מושטת לעברו. "אימא" הוא השתולל משמחה. כשהתקרב, המציאות האכזרית הכתה בפניו. ליבו עצר מלכת והחסיר פעימה, קיפאון מוחלט, שיתוק אחז בו כמי שכפאו שד. אמו שכבה שם ללא ניע, פיה פעור לרווחה, דם ניגר מגרונה ועיניה זגוגיות שקופות וחלולות. "לא. אימא לא. תקומי, תתעוררי" הילד התייפח וחיבק את גופת אמו נטולת החיים. "אני אוהב אותך, אימא. אל תעזבי אותי" צעק בכאב בערבית. בכיו ונאקותיו נבלעו בתוך רעש מסוקי הקרב של צה"ל ששבו לחוג מעל רחובות עזה המופגזת.
תסריט מציאותי וכואב זה לא ייראה על פני מסכי הטלוויזיה הישראלית בימים אלה, כיוון שאמצעי התקשורת, לדאבוני, נוטים לסקר אירועי טרור בהתאם לגורמים תרבותיים וגיאופוליטיים. פעמים רבות, לא רק תהליך הבחירה שהם מבצעים והחלטתם אילו פיסות מציאות יהפכו לחדשות מושפע מגורמים שונים, כי אם גם אופן סיקורם.

לפני כמה ימים ישבתי בסלון ביתי, וצפיתי באדיקות כמה שעות בחדשות תוך זפזופ בין חדשות ערוץ 2 לערוץ 10 לערוץ 1. ככל שניסיתי לעבור בין התחנות, וחיכיתי לקבל פיסת מציאות קצת אחרת, קצת שונה, קול אחר - התבדיתי. לא מצאתי דבר פרט לאותו הדבר. אמנם, יש לנו שלושה ערוצי טלוויזיה שמשדרים חדשות בשפה העברית, אך בפועל ישנה האחדה של הסיקור. לכמה רגעים, מתוך עניין לראות את החדשות בערוצים זרים, העברתי לערוץ sky news שם מציאות חדשותית אחרת נגלתה לנגד עיני. שם ראיתי את כל התמונות שהתקשורת הישראלית ניסתה לטייח ולהסתיר ממני, שם נחשפתי לצד האחר. ילדים פצועים ופגועים, דוברים של החמאס ושל ארגונים פלסטינים. ובכלל תמונת עולם אחרת שלא מתווכחת לגבי השאלה אם חמאס הוא ארגון טרור או לא. זה ממש לא העניין אלא סבלם של תושבי עזה.

התקשורת הישראלית מדווחת כי יש "300 הרוגים בעזה". מה זה אומר? איך זה מרגיש? אילו הם רק נתונים מספריים, כמותיים, נטולי רגש, חלולים, שלא אומרים לנו דבר. בעוד ערוץ 10 משמיע לעיתים ומראה את הצד האחר, ערוץ 2 מגויס כולו לטובת המלחמה בעזה ואינו שואל שאלות ומראה לנו, הצופים הישראלים, תמונת עולם מעוותת. אין שום ספק כי החמאס היא תנועת טרור אסלאמית-סונית פונדמנטליסטית פלסטינית, שמטרתה להקים מדינה פלסטינית במקום מדינת ישראל. אך מה לגבי אותם אזרחים פלסטינים שהם קורבנות של מציאות כואבת בדיוק כמו אותם ישראלים תושבי הדרום. מדוע הסיפור שלהם נדחק מסדר היום התקשורתי?

ישנם אנשים שטוענים כי החמאס מקבל יותר מ-60% תמיכה בעזה, ואם כל כך רע להם מדוע אין הם מתנגדים לו, הרי עזה כוללת מיליון וחצי תושבים- האם הם לא יכולים להתנגד למשטר שמורכב מכמה אלפים? ישנן גרסאות שהם שיתפו פעולה עם החמאס בהחבאת אמצעי לחימה, ביצירת מכשולים, ותעלות תת קרקעיות. יכול להיות, איני יודע. למרות הכול ניתן לטעון כי ההיסטוריה כבר הראתה לנו שמיעוט יכול לשלוט ברוב ביד רמה ברוב מספרי. 

ערוץ 2 מגויס לטובת המלחמה בעזה ומראה תמונת עולם מעוותת. לוי ותת אלוף בניהו
תצלום : מתוך חדשות ערוץ 2

טענתי העיקרית היא כי אמצעי התקשורת בישראל צריכים להציג חדשות מאוזנות, ועל התקשורת הישראלית מוטלת החובה לחתור להגינות. מעבר לכך, תפקידו של העיתונאי הוא לחקור, לבדוק ולאמת את הדברים עליו לתת את שתי הגרסאות ולעשות כל מאמץ כדי להביא לצופים את האמת אפילו במחיר של השארת סימני שאלה. אך בפועל, בערוצים המסחריים המציאות אינה כך אלא הטלוויזיה מגויסת לטובת המורל הלאומי. התקשורת אינה ביקורתית ואינה משמשת כלב השמירה אלא שופר של הממסד, מדיניותו ופעולותיו.

מחקרים מצביעים על כך כי מדינת הלאום מהווה את מסגרת ההתייחסות המרכזית של העיתונאי בבואו לסקר אירועי טרור, וכי מסגרת זו קודמת לערכים פרופסיונליים ולנורמות מקצועיות. נכון, אין ספק כי לפני היותו עיתונאי הוא אזרח, ובסוף יום העבודה הוא חוזר הביתה לחברה הישראלית. אבל מה זה אומר עלינו, צרכני התקשורת בשפה העברית, האם נחרץ גורלנו להיחשף לקול האחר רק דרך ערוצים זרים?
 
הספרות המחקרית מצביעה על כך שאירועי טרור פנימיים מוצגים כמורכבים פחות מסכסוכים חיצוניים. לכן, אין להתפלא, איפוא, כי המציאות המוצגת בישראל מציגה תמונה קוטבית בגווני שחור-לבן טובים מול רעים. בתקשורת המקומית, ישראל מוצגת באור אנושי, חיובי, בעל זהות, בעוד תושבי עזה, ללא כל הבחנה, מוצגים כמפלצתיים בעלי מסכה דמונית, מיליטנטים, חסרי זהות, כולם טרוריסטים. בנוסף, המלחמה בעזה מסוקרת מנקודת מבט שונה על ידי גופי תקשורת שונים ברחבי העולם. בעוד שבישראל הסיקור הוא כזה הדואג למורל העורף והחיילים, בערוצים הזרים הוא מתמקד בסבל של תושבי הדרום אך עוסק בסיקור נרחב ומלא חמלה בכאבם של הפלסטינים, כמו למשל סיפורו של אותו אב הקרוע מכאב מעזה שאיבד את אישתו וחמשת ילדיו. כן, גם שם אימהות ואבות בוכים ימים רבים על מר גורלם ועל איבוד יקיריהם, והאם אינה מאושרת וצוהלת מכך שילדיה נהרגו.

נאמן לעצמו

העיתונות במהותה היא קונפורמיסטית ולרוב הולכת עם הזרם, עם תפיסת העולם של כלל הציבור. התקשורת אינה מחטטת, ושואלת שאלות לגבי דברים שנוגדים את התפיסה של הציבור. היא לא רוצה להרגיז את הציבור. מכאן, שאם התקשורת הישראלית תגלה סימפטיה כלשהי לאזרחי עזה, היא עלולה לשלם על כך מחיר כבד על חוסר ה"פטריוטיות" שלה ועל כך שהצופים ינטשו אותה ויעברו לתחנות אחרות. המקרה של קו 300 שבו עיתון "חדשות" ז"ל פרסם בפרהסיה תמונות המעידות שלפחות מחבל אחד הורד מן האוטובוס חי בניגוד לעמדת הצבא שגרס כי שני המחבלים מתו. הציבור לא סלח ולא שכח לעיתון.

אל נשכח את בעל ההון שבראש מעייניו עומד הרצון ולהשיג יותר רייטינג רק כדי להשיג יותר כסף מהמפרסמים, אין לו שום כוונה להרגיז את הצופה הפוטנציאלי. כך שהתוצאה היא שהציבור לא מקבל את המידע שהוא ראוי לקבל, אלא הציבור מקבל את המידע שהוא רוצה לשמוע ולראות. אין לי ספק שעבודתה של התקשורת ככלל, והעיתונאי בפרט סבוכה בפקעת של קונפליקטים והרבה פעמים העיתונאי צלוב בנאמנויות כפולות ואף סותרות, בייחוד בזמן טרור ומלחמה,אך בסופו של יום עבודה, כשאותו עיתונאי ינוח במיטתו הסתורה, הוא יצטרך לתת דין וחשבון רק לאדם אחד, להיות נאמן לעצמו.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אין מקום לביקורת בזמן מלחמה
ראובן 13.05.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©