הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חלולים, נמאסתם
 
מה שנראה כערב מבטיח של אקטיביזם חברתי למען "תרבות אחרת" הסתיים כעוד אירוע של הבועה התל אביבית. שלומית ינקו הייתה ונכוותה
מאת שלומית ינקו | 10.01.2009
 

לא מזמן החלטתי להשתתף בעצרת למען "תרבות אחרת" עם אמנים ואנשי רוח שמהותה קריאה לשינוי סדרי העדיפויות בסדר היום התרבותי בישראל. בעודי מתחבטת בנושאים הרי גורל, ניגשתי אל חדרי, הבטתי בארון הבגדים ורציתי לבחור את התלבושת הראויה למאורע. מזג האוויר היה נעים, לכן מגוון האפשרויות האינסופי שעמד בפני כאילו תקף אותי. מצאתי את עצמי כמעט אבודה לחלוטין. תוהה במידה שעולה בהרבה על הנדרש. טורקיז או כחול מטאלי. בורדו או ורוד עתיק.

ישנם שיטענו שלבטים אלו מעידים על פרץ של שטחיות או שמא מחזקים את הטענה שגם בי יש פן הנתון לקונבנציות חברתיות בעניינים שאינם ברומו של עולם, כי למעשה את מי בכלל מעניין מה אני לובשת ואם חום ושחור הם שילוב מנצח או שזו תהיה הבחירה הגרועה של שנת 2008? אחרי הכול, מדובר בערב שכולו למען מטרות נעלות מזו. ערב שתכליתו מאבק בהגמוניה ובתכתיבי האופנה, החל מעולם הז'אנרים הטלוויזיוניים וכלה במותגי הענק שמשחיתים את הנוער. במילים אחרות, תהיתי אם הרעיון של ללכת לעצרת למלחמה בדיכוי, שכל המתכנסים בה מנופפים בדגלי החירות על נגזרותיה, עולה בקנה אחד עם הצורך הבסיסי שלי להצליח להרכיב את התלבושת האולטימטיבית בעבורי לערב זה.

האווירה המשונה, זרקה אותי כל הדרך עד שער הניצחון בפריז
 

הגעתי למוזיאון תל אביב. משטרה, גדרות ושאר ירקות. מראה שאיננו הומני ביסודו או ליתר דיוק, אווירה עכורה של מלחמה. עמדו שם קבוצות של אנשים, שהתאגדו כנגד כוחות האופל, אך מבטיהם היו חלולים קמעה. חלקם מצחקקים ביניהם, כאילו והיו בשעת התה היומית שלהם, בעוד השאר בוהים בבימה שהוקמה שם בניסיון לשתף פעולה עם יוצאי הלהקה הצבאית ששרו שירים לשלום. קראו לי לבוא בשם חופש הבחירה וכדי לתת לגיטימציה למיקומן של אלטרנטיבות בתרבות, אבל נפלתי, במקרה או שלא במקרה, אל תוך מפגן של אנשים, רובם ככולם לבושים אותו דבר, ומקשקשים סיסמאות קלישאתיות שכל קשר ביניהן מקרי בהחלט. "לא רוצים את האח הגדול" אמר אחד. "רוצים שלום" ענה חברו.

לא רציתי להודות בטעות. אז התעקשתי (ביתר שאת, יש לציין) להתבונן בחצי הכוס המלאה. אך כאשר נתקלו עיני בחבורות ילדים שאוחזות בחוזקה שלטים צבעונים של "די לקפיטליזם" ו"למי אכפת כמה קילוגרמים שוקלת שפרה", הכתה בי תחושת התמרמרות רצינית. ולכן, החלטתי לקחת את עצמי משם הרחק מקולות המחאה האלה. לא רוצה יותר מחאה. רוצה לחיות בבועה. לא אכפת לי אלטרנטיבות, כי אין להן מקום בחברה. די, פשוט די כבר.

מצאתי את עצמי מהרהרת עם חברי, מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה. כיצד קורה שמאבק חברתי יוצר אפקט הפוך. תהיתי איך זה שבימי המהפכה הצרפתית, האלטרנטיבה ניצבה איתנה, דווקא כשנראה היה כי אין סיכוי, ודווקא אז הצליחה לסחוף את כולם אל האחווה, אל החירות, אל השוויון. גם על המחשבות הלכאורה מלומדות האלה בחרתי במהרה לפסוח, כי מה קשר שמיטה להר סיני? איך אני יכולה, ממרום גילי הצעיר, להיות כל כך נוסטלגית, כל כך משתוקקת למציאות שלא היה לי ולו חלק מזערי בה, מלבד העובדה שכתבתי עליה עמוד שלם בבגרות בהיסטוריה? נו, מילא.

ובכל זאת משהו שם לא הסתדר לי. אולי הייתה זו האווירה המשונה, שזרקה אותי כל הדרך עד שער הניצחון בפריז. ואולי הבעיה טמונה בקו המנחה של כל עצרות המחאה האלה. מארגנים עשרות אנשים שיקראו לשינוי. על פניו המטרה מקודשת. נוער שלם למען ערכים, למען תרבות, אך בסיכומו של עניין נדמה שמשהו שם קצת התפספס. רוצים שינוי? רוצים תרבות אחרת? אולי כדאי להיות מעט יותר ממוקדים. מה שהתחיל כערב מבטיח, הסתיים לו כקרקס שהוא זילות של פלג השמאל בחברה הישראלית. אין ספק שמאבק למען אלטרנטיבה בתרבות הוא פוליטי ובעל חשיבות. עם זאת, אי אפשר לצפות שמישהו ייקח ברצינות קומץ של אנשים, שהתכנס בלב תל אביב, שמערבב התנגדות לתוכניות מציאות עם קריאה לדו קיום במזרח התיכון. עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. שאר ירקות
Talos 11.01.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©