הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איפה הגיהנום
 
מכיוון שבלתי אפשרי לעצור את השגרה ולחיות במצב מתמיד של הזדהות עם הדרום, הציפייה שתל אביב תפסיק את חייה היא בלתי ריאלית. קצת הדחקה ממש לא מזיקה
מאת שלומית ינקו | 12.01.2009
 

בוקר טוב ישראל. יש מלחמה בעזה. הלו? יש שם מישהו? דממת אלחוט. האם זו אדישות או שמא סימפטום של הלם קרב לאומי? מאז ימיה המקוללים של מלחמת לבנון השנייה, נדמה שקולו של המוסר מלווה אותנו, ואורב לנו מעבר למפתן הדלת. אי אפשר להתחמק ממנו, כי הוא מציץ גם לפינות הכי אינטימיות של חיי היומיום שלנו. כן, גם כשעל פניו אף אחד לא רואה, הוא שם, מאיים להוכיח לנו שאנחנו לא ממש בסדר.

השיטה הטובה ביותר להיאבק בקול האימתני הזה היא לחבור אליו. כלומר, במקום לפחד שיכוון אלינו אצבע מאשימה וילטוש בנו מבט זועם שאומר "הנה עוד אגואיסט אחד", אפשר פשוט להתחקות אחריו ולחפש אחר פושעי המוסר האחרים. כך יוצא שבשעת משבר, האומה מתפלגת ואין יותר מקשה אחת, אלא זרדים ניצים
שמתקשים לשרוד.

ובכן, נדמה כי התיאוריה הזו קצת אמורפית. מיהו קול המוסר? ומה פתאום פושעים, ואיך לעזאזל טוענים שאנחנו חברה מפולגת? הרי הכול כאן בסדר. זה רק האויב שגורם לנו תחושת אי נוחות, רק הוא שגורם למחלוקות האלה שבינינו. בלעדיו הכול היה זורם על מי מנוחות. אנשי אקדמיה, רוח ותקשורת כותבים מאמרים ונושאים נאומים חוצבי לבבות על המצב העגמומי, מבחינה מוסרית, של אזרחי ישראל.

קולותיהם של תושבי חיפה שחיים במרחק שעה נסיעה לא נשמעו. קריית שמונה
 

כולם כעוסים, זועמים על הבועה התל אביבית
שמתעלמת מהעובדה שבמרחק של פחות משעה נסיעה נופלות רקטות, נלחמים חיילים, ושבכלל אנחנו בסכנת קיום מתמדת. יכול להיות שזה נכון. ייתכן ששוכני מדינת תל אביב שאננים כרגע, כי הם לא שומעים סירנות וממשיכים לגור בשנקין ולשבת ב"קפה תמר". אדישות זה מגונה. אגואיזם זה רעה חולה שנותן לגיטימציה לקריאות "הלוואי ורקטה תיפול בדיזנגוף סנטר" או "מתי טיל גראד ינפץ את הבועה?".
מה קורה כאן? תמיד יהיו אלה שיהיה להם אכפת יותר, וכאלה שקצת פחות. אבל נראה שאנחנו רוצים, בכל לשון של בקשה, לחפש את המרוכזים בעצמם ובכוח. כאילו שכחנו שגם בתל אביב היו פיגועים, ואנשים לא ביצעו פעולות שגרתיות, כמו נסיעה באוטובוס אל העבודה. שכחנו.

מן הראוי הוא להתכנס ולכאוב יחד עם תושבי הדרום. בימים שחורים של מלחמה, יש להתאגד, כי כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם, אבל אדישות תמיד הייתה ותמיד תהיה. שנים נפלו קטיושות בקרית שמונה ולא נשמעו קולות מחאה. כן, גם לא קולותיהם של תושבי חיפה (שחיים במרחק של שעה נסיעה מהנפילות). נכון, האידיאל הוא הירתמות למען האחר, כי אם זה לא הוא, זה אנחנו. אבל זוהי שאיפה מוגזמת, כי אנחנו לא חיים בעולם אוטופי. המציאות היא כזו שמאלצת אותנו להדחיק, גורמת לנו להתמקד בדברים הלכאורה טפלים ואישיים, ופחות לפנות לטובת הכלל.

אולי במקום לחפש אשמים, להוכיח את הזולת על טעותו, הגיעה השעה להבין שאדישות היא גם מנגנון המאפשר להתמודד עם חיי היומיום. מצב תמידי של דריכות עלול גם להוביל לפרנויה, ובסופו של דבר אנחנו לא רוצים לחיות בחברה נוירוטית. ברור שמצבי אדישות קיצוניים אינם לגיטימיים, אבל אולי כדאי לעשות בדק בית במקום להתלונן ולהאשים, לגנות ולבקר. הביקורת אפקטיבית , כשהיא מגיעה במינונים, ולא כשהיא משמשת להשקטת המצפון האישי שלנו. כי הרי מישהו כבר עשה פראפראזה על דברי סארטר שטען כי הגיהנום הוא הזולת, וטען ש"הגיהנום הוא אני, בתוך הראש לי".

בחזרה לעמוד הראשי של "עופרת יצוקה"

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©