הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מי בעד
 
כיצד בוחרים באתרי החדשות של כמה מהרשתות הזרות לסקר את המלחמה? רוני לוין הציץ
מאת רוני לוין | 14.01.2009
 

כאשר עיתונאי מתבקש לסקר את מדינתו בזמן לחימה, ניצבת בפניו דילמה מוסרית. האם להיות נאמן למדינה, לסקר את המלחמה בצורה אוהדת ולהתגייס למען האחדות והניצחון של עמו או להישאר נאמן למקצוע העיתונות, ולכלול בסיקור גם נימה ביקורתית כלפי הצבא והממשל, מתוך ידיעה שזה עלול לפגוע במורל, ולפרק את האחדות הלאומית. זוהי הסיבה שדווקא בעת מלחמה, כאשר ההתעניינות בתקשורת מהציבור גוברת, קבלת המידע מהמדיה המקומית עלולה להיות בעייתית. אי לכך, מעניין לראות כיצד בוחרות הרשתות הזרות לסקר את מלחמת עזה, לבדוק עד כמה האירוע זוכה לבולטות בסדר היום שלהן, ואת האופן שבו מציגים את הנעשה בעזה ובדרום הארץ ברחבי העולם.

באתר של ה-CNN, ישראל זוכה למידה מסוימת של תמיכה. המלחמה בעזה מופיעה בעמוד הבית, הכותרת מציינת שישראל והחמאס מתעלמות מהצעת האו"ם להפסקת אש. ראשית, מובאת תגובתו הנהירה של ראש הממשלה אהוד אולמרט, "ישראל מתעלמת מהחלטת האו"ם מאחר והפיתרון שהוצע אינו פרקטי, ירי הרקטות לעבר ישראל על ידי ארגוני טרור פלסטינים נמשך". גם תגובת החמאס מגיעה בהמשך, אם כי בצורה עמומה יותר: "ההסכם אינו משרת את האינטרסים שלנו ואת האינטרס של פלסטין".

עמדה קשוחה כלפי ישראל וביקורת על חוסר שיתוף התקשורת. מתוך אתר ה- BBC
 

הכתבה עוברת להסברים על התקיפות של שני הצדדים, כאשר העמדה הישראלית שוב מובאת ראשונה: "הצבא הישראלי מסר שהוא תקף 40 יעדים בעזה והרג 15 פעילי חמאס בקרבות שבין שישי בלילה לשבת בבוקר. חמישה חיילים ישראלים נפצעו קל. חמישה טילים ששוגרו מעזה נחתו בשבת בבוקר". לאחר מכן מצורפת עדות של כתבי הרשת, ששהו בשדרות בזמן נפילות "צוות CNN היה עד לקסאם שנחת ליד תחנת דלק בשדרות, בערך שני מייל (שלושה קילומטרים) מגבול עזה. הפגיעה יצרה מכתש ברוחב שני מטרים בכביש סואן, אבל שום כלי רכב לא נפגע".

התגובה הפלסטינית לירי מוצגת לאחר מכן: "מקורות פלסטינים מוסרים שלפחות 800 בני אדם נהרגו מאז שישראל החלה לתקוף, מתוכם 235 ילדים, 90 נשים ו-12 אנשי רפואה. 3,225 אנשים נפצעו. לעומתם בצד הישראלי, 13 הרוגים ביניהם עשרה חיילים". ניתן לראות שבניגוד להצלחה המבצעית שישראל דואגת להתפאר בה, את הנתונים הסטטיסטים של נפגעי הלחימה בצד הפלסטיני, היא אינה ממהרת לפרסם והפערים הגדולים בין הנפגעים בכל צד ממחישים מדוע. בכל מקרה, הכתבה נוטה להיות פרו-ישראלית מלבד, כמובן, מספרי הנפגעים.

באתר של ה-BBC הנימה כלפי ישראל ביקורתית יותר. המלחמה בעזה היא הידיעה המרכזית בעמוד הבית: "הקונפליקט בעזה נכנס לשבוע השלישי". כאשר נכנסים לכתבה, בראש העמוד מופיע סרט וידאו קצר המראה את ההפגזות הכבדות של צה"ל בעזה. בפסקה הראשונה נכתב כי שבוע לאחר ששלחה את חייליה פנימה, ישראל ממשיכה להכות בעזה, למרות החלטת האו"ם להפסקת אש. ישראל טוענת שהיא תקפה 40 מטרות מהאוויר, בעוד המיליציות של חמאס שיגרו טילים ספורים לעבר ערים ישראליות. עוד נאמר שגורמים פלסטינים בכירים נמצאים במצרים כדי לבדוק כיצד ניתן לסיים את קונפליקט עזה, קציני רפואה בעזה טוענים שיותר מ-800 פלסטינים נהרגו וישראל טוענת ש- 13 מאזרחיה נהרגו".

ההתקפה על מדינת ישראל מתוארת באמצעות כותרת המשנה "מרחץ דמים" בטענה שמקורות ישראלים סבורים כי הגל הטרי של התקיפות מהאוויר כוון לעבר מצבורי תחמושת ותעלות הברחה. אולם מקורות פלסטינים מוסרים כי שמונה אנשים, שנראים כאזרחים, נהרגו כאשר פגז של טנק ישראלי פגע ברחוב בשכונת ג'בליה. על הקרקע מדווח כי חיילים ישראלים תוחמים את העיר עזה, למרות שהם עדיין לא נכנסו לאזורים הצפופים והמאוכלסים ביותר.

הסברה המשתמשת בכלים שלא היו מביישים משרד יח"צ. סרן אביחי אדרעי באלג'זירה
 

חיצי הביקורת מופנים גם אל חוסר שיתוף הפעולה של צה"ל עם אמצעי תקשורת זרים: "ישראל מונעת מעיתונאים להיכנס לרצועה החופית", זאת כשידוע שאין כניסה של כתבים זרים לעזה בכלל אלא בתיאום מראש ולזמן מוגבל. כמו כן, מצורפת תגובתו של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן למצב: "אם ישראל לא רוצה לקבל את ההסכם, היא תישא באחריות של השתתפות במרחץ דמים". בכתבה מודגש כי על פי דעת מומחים, האחריות על הפסקת האש אינה מוטלת על כתפיו, שכן אבו מאזן הפציר בשני הצדדים לקבל את הסכם הפסקת האש אחרי פגישה עם נשיא מצרים, חוסני מובראק בקהיר. אולם הם מוסיפים ש"לאבו מאזן אין שליטה בעזה ותהיה לו השפעה מעטה על מהלך הקונפליקט". ניתן לראות שה-BBC נוקט עמדה קשוחה יותר כלפי ישראל, ומוסיף ביקורת על התוקפנות שלה ועל חוסר שיתוף הפעולה עם התקשורת.

מעניין שבאתר ה-New York Times בחרו להתעלם מסיקור ישיר של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ולהתמקד דווקא בצד המצרי. הכותרת בעמוד הבית היא "הזעם על הפעולות בעזה גובר ברחוב הערבי". הכתב שממוקם בקהיר, מתאר מחזה שראה במהלך שיטוט ברחוב המצרי: "בתוך מוסד אל-אזהר, המשמש ללימודי דת, הדובר הטיף נגד היהודים. בחוץ עמדו שורות של אנשי משטרה מגובים בתותחי מים ועשרות שוטרים סמויים שמנעו ממתפללים להסתער על הרחובות כדי למחות על המלחמה בעזה.

"אחי המוסלמים, קרא המטיף הממונה מטעם המדינה, אלוהים הכאיב לאומה המוסלמית באנשים שעליהם הוא כועס ואותם קילל ולכן הפך לקופים וחזירים. הם הרגו נביאים ושליחים וזרעו שחיתות על פני כדור הארץ. הם הזן הרשע ביותר ביקום". ובכן, פה קצת נעלבתי. אין לי בעיה עם היותי קוף או חזיר, גם לא עם השחיתות ואפילו לא עם השיוך לזן הרשע ביותר ביקום, אבל להפוך אותי לרוצח שליחים? הכי רחוק שהגעתי זה לקצץ להם בטיפ וגם זה בגלל שהם איחרו, ולא הביאו מספיק רטבים. הרגשתי שנחצה פה קו אדום, אולם החלטתי להיות בוגר ולהמשיך.

הכתב ממשיך להסביר את המצב הבעייתי שמצרים נקלעה אליו בעקבות הקונפליקט: "כאשר המלחמה בעזה נכנסת אל יומה ה-14, ממשלות ערב השאירו את הלגיטימיות שלהם מאותגרת באלימות. כל הרוג פלסטיני נוסף וכל יום שעובר מגבירים את הפופולריות של החמאס ושל תנועות רדיקליות אחרות ברחוב הערבי, בעוד העמידות של המנהיגות הערבית מתערערת. כרגע בעולם הערבי יש מרווח עצום בין הרחוב לממשלה. במצרים למשל, קיים שלום עם ישראל והממשל מסרב לאפשר מעבר של סחורות ואנשים בגבול עם עזה. החלטה שהותקפה על ידי מנהיגים ערבים והוכחה כבעייתית למצרים רבים".

דגל לבן

באותה מגמה בדיוק, ממשיך האתר של Washington Post ומתמקד בסיטואציה הלא נעימה אליה נקלע הממשל המצרי. הכותרת היא "ההתקפה בעזה מהדהדת במצרים". הכתבה נפתחת בנימת פליאה על הדרך המדינית בה בחרה מצרים לפעול: "נדיר שמנהיג ערבי נותן גיבוי לישראל כמו ארצות הברית, נגד הפלסטינים שמאבקם מהווה אבן יסוד לערבים ולמוסלמים, יותר משישה עשורים. אולם הנשיא מובארק דחה גישה פופולרית ולחץ אזורי לפתוח את מעבר עזה-מצרים. בימים האחרונים, הממשלה המצרית תומכת בפלסטינים במטרה להפחית ביקורת, אולם בכירים בממשל המצרי ממשיכים להדחיק הפגנות אנטי ישראליות".

בהמשך מתואר שוב מאורע שהתרחש, כאשר הכוחות הישראלים ממשיכים בהתקפה נגד החמאס. קבוצה של רופאים מצריים הגיחו מהבניינים בדרום קהיר, הניפו שלטים הקוראים 'עזה גוססת' ודרשו את פתיחת המעברים. מפגין אחד החזיק בובה המסמלת ילד פלסטיני בסדין לבן מכוסה בדם מלאכותי. שוטרים בעלי הבעת פנים פראית עמדו לפניהם, לבושים במדים כהים בעלי מגנים עבים, חובשים לראשם קסדות שחורות ומאיימים באלות. הם חסמו את המפגינים מלצאת לרחובות. "חמאס, חמאס אתה בשביל כל העם , אנחנו מאחוריך" זימרה המחאה.

"מובארק מובארק, תגיע להחלטה. תפתח את המעברים, תסיר את המצור. מובארק, מובארק, אתה איתנו או איתם"? אולם גם בגישה שנקטו המצרים יש היגיון רב, ומי שניחש שמצרים לא פועלת מאהבת ישראל אלא משנאת אחיהם המוסלמים, צדק, כפי שמתואר בהמשך הכתבה "מומחים לענייני מצרים, טוענים כי מובארק מפחד מהחמאס ורוצה לעשות הכול כדי להחליש את התנועה. לחמאס יש דעות אידיאולוגיות והיסטוריות קרובות ל"אחים המוסלמים", קבוצה אסלאמית אופוזיציונית המושעית במצרים.

למרות העמדות התומכות ואלו המבקרות, נראה שהפעם ישראל בחרה להקשיב פחות לעולם ולהשמיע יותר את קולה. שרת החוץ, ציפי לבני מתראיינת בכל ערוץ אפשרי, סרן אביחי אדרעי, ראש דסק ערבים בדובר צה"ל הוא כוכב ברשתות הערביות, דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, דואג לשלוף סרט אחרי כל מהלך צבאי, יש ערוץ קליפים ב- YouTube ומערכת הסברה המשתמשת בכלים ומונחים שלא היו מביישים משרד יחסי ציבור. אולם חוסר ההתייחסות לביקורת החיצונית בא לידי ביטוי באופן הברור ביותר במבצע הצבאי, שסיומו אינו נראה באופק, גם לאחר הרמת דגל לבן פומבית בדבריו האחרונים של ראש ממשלת החמאס, אסמאעיל הנייה.

בחזרה לעמוד הראשי של "עופרת יצוקה"

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©