הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ערגה לימי לחימה
 
תוך זמן קצר יתגעגעו בשדרות ובנותיה למבצע בעזה, להיותן במרכז תשומת הלב. ועכשיו - חזרה לסטריאוטיפ של הדרום הדפוק והלא פוטוגני
מאת ירון קלנר | 24.01.2009
 
זהו. הלחימה בעזה הסתיימה, ואיתה ההילולה התקשורתית, ששרתה באזור הדרום המותקף. הכתבים חוזרים לבתיהם במרכז, ולא יכינו עוד כתבות צבע על אשדודים באוטובוס תחת אימת הגראדים. גם מבטם המבועת של תושבי שדרות המפחדים מהקסאם לא יסוקר עוד באובססיביות רבה.

חיילי צה"ל כבר לא מסכנים את חייהם ושדרות חוזרת להיות קוריוז.
שוב הם יהיו רק דרומים וכבר לא אחים. הסולידריות המופלאה של ימי הלחימה שבה לפסיביות ולאדישות הקבועה כלפי המצב החברתי הלא פוטוגני. אבטלה, מפעלים מזהמים ומבנים מתפוררים מהזנחה - אלה לא נושאים שמעניינים את קובעי המדיניות ונותני הטון.

לדרום בכלל ולנגב בפרט ישנן בעיות יום יומיות מהותיות, אך הן זוכות לסיקור תקשורתי דל. אולי מכיוון שאי אפשר להצביע על אויב אחד שאשם במצב או על איזשהו חמאס זדוני, שרק אם יחוסל ייפתרו כל הבעיות. את הצרה של הדרום אי אפשר באמת לפתור במהלך קרקעי. זוהי בעיה שקיימת החל מקום המדינה, והיא תוצאה של הזנחה ממשלתית, תקשורתית וחברתית, לא בהכרח בסדר הזה. הפתרון דורש מחשבה והשקעה מצד המדינה, יחד עם דחיפה לסדר יום חברתי של התקשורת. כל עוד שני הגופים האלה ממשיכים להתחמק מאחריותם כלפי החלק הדרומי של ישראל, התמיכה של שאר המדינה תתבטא בעריכת קניות בימי שישי ובשליחת משאיות מלאות בממתקים בחגים עבור ילדי שדרות.

מהסולידריות המופלאה לאדישות. לאבטלה, למפעלים המזהמים
תצלום : מתוך חדשות ערוץ 2

גם פעולות אלו, בכל מקרה, לא נובעות מסולידריות חברתית, אלא לאומית בלבד. האבטלה הייתה קיימת בשדרות גם לפני הקסאמים, אבל אז זה לא עניין אף אחד.
בכל הנוגע לתושבים הבדואים שהיו בטווח הטילים, המצב אף גרוע יותר. ההתייחסות אליהם נבעה רק עקב זיקתם לתושבי עזה. סיפורים אנושיים מרגשים על פחד וחרדה לא נשמעו בתל שבע או ברהט. בדיוק כמו בימי שגרה, הבדואים לא זכו להתייחסות אינדיבידואלית. אין לאף בדואי משמעות ללא הבדואיות שלו.

הציניקנים יאמרו שתושבי הדרום עוד ייזכרו בערגה בימי הלחימה בעזה, תקופה בה הם נעטפו ברוב אהבה ועמדו במוקד העניינים, לא משנה באיזה ערוץ החליטו לצפות. במבצע "עופרת יצוקה" יכלו תושבי הדרום לשטוף עיניהם באמנים שלולא הלחימה לא היה ניתן לראותם אלא במרכז הארץ. אלו היו הימים, אולי יאמרו בגעגוע. גם ללא ציניות, יש להצטער על החזרה לשגרה התקשורתית - זו שמכסה את הדרום רק מכיוון הסטריאוטיפ המכוער של הדרומי הדפוק. סטריאוטיפ שטופח בקפידה גם באמצעות התוכנית המיוחדת של "מונית הכסף" בבאר שבע, בה השתתפו רק אנשים שתואמים לסטיגמה.

בעת הלחימה, אף אחד לא העז להפר את רגשות האחווה המזויפים שפעפעו בעורקי המדינה. כנראה גם שלא היה זה הזמן. בדיוק כפי שכמעט ולא נשמעה ביקורת על הלחימה עצמה, כך גם דממה הביקורת על הצביעות שבהתנהלות התקשורתית והחברתית כלפי תושבי הדרום. כנראה שכ"שעושים שמח", המוזות שותקות.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. המוזות לא שותקות
גבריאלה דוידוביץ' 24.01.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©