הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הייתה לו ארץ אחרת
 
"אמריקן פאי" של דון מקלין הוא נאום תוכחה אפל כלפי התרבות האמריקאית של שנות ה-60 מלאי הפשטות, התמימות והשמרנות. גיל מטוס חותך לעומק את כל שמונה וחצי הדקות שלו
מאת גיל מטוס | 08.02.2009
 
כשדון מקלין נשאל על השיר American Pie, הוא השיב בחצי חיוך שמבחינתו המשמעות היא שלא יצטרך לעבוד יותר במשך חייו. מאוחר יותר, השיב ברצינות שהשיר מספר על שינוי מהותי שהתחולל בחברה האמריקאית דאז - משהו בחוויה שהיה ונעלם. השיר ראה אור בסוף 1971, טיפס מהר מאוד לראש המצעדים, ומכר מיליוני עותקים. העובדה שהיה מדובר בשיר שאורכו 8:30 דקות לא מנעה ממנו להגיע לשם, ואף לא הרתיעה את תחנות הרדיו, שהפכו אותו ללהיט.

במשך שנים רבות עסקו מעריצים רבים בניסיון לפענח את הסיפור ואת המטפורות הרבות שמקלין הציג במסגרתו. נכתבו עליו פרשנויות רבות, חלקן הציגו ניתוחים מעמיקים שהציעו הסבר לכל שורה ושורה, בעוד אחרות הציגו ניתוח כללי יותר. לכולן הייתה משותפת הסכמה לגבי משמעותו הרחבה: American Pie הוא שיר נוסטלגי לאמריקה של שנות ה-50, אמריקה התמימה, הפשוטה, השמרנית, אמריקה של פאי תפוחים מסורתי ושברולט. אמריקה של אלביס פרסלי ושל רוק'נרול, אמריקה גאה שבוטחת במנהיגיה, אמריקה שעתידה לאבד את בתוליה.

מקלין מתגעגע בשיר לתקופה הזו, לתקופת נעוריו היפה, ויוצא נגד כמה מהמיתוסים התרבותיים הגדולים שצמחו בעשור של שנות ה-60 הנחשקות. בוב דילן, ה-Beatles, ה- RollingאStones, ג'ניס ג'ופלין ופסטיבל וודסטוק מוצגים כמושאי הביקורת העיקריות בשיר, וכאלו שאחראים על דרדורה של התרבות האמריקאית שסטתה מדרך הישר. כל אחד מהבתים בשיר מסתיים במשפט, "The day the music died" היום שבו מתה המוסיקה. משפט זה מיוחס לתאונת מטוס קל שהתרסק בשלושה בפברואר 1959 במדינת איווה שבארה"ב, בה נהרגו שלושת המוסיקאים: באדי הולי, ריצ'י וואלס ("לה במבה") וג'י.פי ריצ'ארדסון, המוכר יותר בכינויו The Big Bopper. מותם נתפס כאירוע מכונן לשינוי שעתיד לבוא על מוסיקת הרוק'נרול. עבור מקלין, היום הזה סימל יותר מכל את מותה של המוסיקה.

אחת הלהקות המעצבנות והשנויות במחלוקת בהיסטוריה של הרוק. הרולינג סטונס
 

שני הבתים הראשונים בשיר עוסקים בגעגוע נוסטלגי לרוק'נרול של שנות ה-50. מקלין חוזר אל נעוריו כמחלק עיתונים, ומספר על העצב הגדול שמילא אותו כששמע על התרסקות המטוס ומות גיבוריו. הוא נזכר בתקופה בה המוסיקה התאפיינה בפשטות וגרמה לו לחייך, ויותר מכל לרקוד - לחלוץ את נעליו לצלילי הרוק'נרול ולפזז על רחבת הריקודים. הפזמון הוא פרידה מאמריקה הישנה והטובה, והיא נעשית דרך כמה סמלים. מקלין נפרד מהפאי האמריקאי שמסמל יותר מכל את המסורת, השגרה והפשטות. הוא נפרד גם מהנערים הטובים ששותים וויסקי אמריקאי וגם ממכונית השברולט, שמגיעה למזח, אך המזח יבש. זוהי פרפרזה לג'ינגל פרסומת של חברת המכוניות משנות ה-50. הפזמון מסתיים בשורה "This will be the day that I die", בפרפרזה נוספת, הפעם ללהיט של באדי הולי, That'll Be the Day שמסתיים בשורה המצמררת שמבשרת על מותו: "That'll be the day that I die"
 
"Oh, and while the king was looking down, The jester stole his thorny crown"

לאחר שני הבתים הראשונים מקלין יורה את חיצי הביקורת אל עבר אבני היסוד של דור וודסטוק. הבית השלישי נפתח במשפט:
"Now for ten years wev'e been on our own, And moss grows fat on a rollin stone" ביקורת שמופנית כלפי בוב דילן - דובר הדור. דילן צמח מהפולק האמריקאי הטהור של וודי גאת'רי ופיט סיגר - פולק עם ערכים, שמעלה על נס את ה"אנחנו", מוסיקה ששייכת ומייצגת את קולו של ההמון. דילן הואשם בכך שבגד בפולק האקוסטי לטובת הפולק החשמלי והמלוכלך
, ובכך שהעמיד את האינדיבידואל במרכז יצירתו ולא את החברה.

בשורה "Like a Rollin’ Stone", דילן העביר ביקורת על החברה האמריקאית שאיבדה את ערכיה, וכעת היא נעה כמו אבן מתגלגלת, לבד, ללא עבר, ללא כיוון וללא דרך חזרה הביתה. מקלין אימץ את אותה ביקורת, אך הפנה אותה בחזרה כלפי דילן (או כפי שכינה אותו בשיר The Jester - "ליצן החצר") שנע בעצמו לעבר ניהיליזם. דילן הואשם בכך שלקח את המוסיקה ששייכת לעם וניכס אותה לעצמו בכך שהוכתר למלך החדש, ודחק הצידה את אלביס פרסלי, המלך של הרוק'נרול, שבאותה התקופה איבד מהפופולריות שלו.

"The marching band refused to yield"

גם הביטלס הואשמו בכך שבגדו בפשטות של הרוק'נרול. אלבומיהם הראשונים מציגים פופ פשוט וקליט שבהחלט תואם את תפיסת עולמו של מקלין, אולם כידוע, בהמשך דרכם הם התפתחו לכיוונים חדשים ומורכבים יותר, שכוללים בין השאר שירי מחאה שהושפעו מאוד מתורות מרקסיסטיות. מכאן גם השורה: "And while Lennon read a book of Marx, the quartet practiced in the park". מקלין אף דימה את הצלחתם הבלתי נתפסת של הביטלס ללהקת מארש שסירבה להפסיק לצעוד והשתלטה על המתחם המוסיקלי.

כמו להקת מארש שסירבה להפסיק לצעוד. הביטלס
 

"Helter skelter in a summer swelter"

השיר Helter Skelter נכתב במקור על ידי פול מקארטני ומופיע ב-White Album  של הביטלס. הרוצח צ'ארלס מנסון הושפע מהלהקה וראה בשיר ובאלבום נבואה מפורטת מאוד למלחמת גזעים שעתידה לבוא כתוצאה מהמתח בין הלבנים והשחורים בארה"ב. בשנות ה-60 וה-70 מנסון הנהיג קבוצת מעריצים צעירים שכונתה "המשפחה". חבריה האמינו במשנתו וחלקם מושפעים ממנה עד היום. מנסון עמד מאחורי כמה מעשי רצח אלימים במיוחד, כאשר בחלק מזירות הפשע נמצאו כיתובים בדם הקורבנות כמו 'Death to Pigs' ו-'Helter Sketler', המרמזים על הקשר בינו לבין "האלבום הלבן" ומלמדים על העוצמה השלילית הרבה שהייתה למוסיקה של הביטלס.

"Now the half-time air was sweet perfume"

מקלין לא פסח גם על פסטיבל וודסטוק שהתקיים ב-1969. הוא ראה בו קונצנזוס של דור מסומם אבוד, או ליתר דיוק, דור שאבד בחלל. בכך הוא יצר קישור מעניין לנחיתה הראשונה על הירח, שהתרחשה באותה השנה. השפעותיו של אירוע מכונן זה הדהדו היטב בצלילי המוסיקה, והשפיעו רבות על הסאונד הפסיכדלי של סוף שנות ה-60 ועל זרמים ברוק המתקדם, כגון ה-Space Rock שהתפתחו בתחילת שנות ה-70 ועסקו בחיפוש אחר צלילים חלליים. מקלין מספר על ציפור שעפה לגובה של שמונה מייל אך התרסקה על הדשא. זוהי מטאפורה ללהקת ה-Byrds  שהתפרסמה בזכות הקאבר המרענן שלה לשיר Mr.Tambourine  של בוב דילן ב-1965, ולשיר "Turn Turn Turn" של פיט סיגר. שנה לאחר מכן, ב- 1966, הם הוציאו את הסינגל Eight Miles High שנחשב לאחד מאבני היסוד של המוסיקה הפסיכדלית. גם בהקשר של וודסטוק, מקלין מזכיר את ליצן החצר ששוכב בצידי הכביש. זהו כמובן דילן שנפצע קשה בתאונת אופנוע ב-1966, תאונה שמנעה ממנו להופיע בפסטיבל, ואף היוותה נקודת מפנה חשובה בקריירה שלו.

"So come on: jack be nimble, jack be quick! Jack flash sat on a candlestick, Cause fire is the devil's only friend"

הבית החמישי תוקף את אחת הלהקות הגדולות, המעצבנות והשנויות במחלוקת בהיסטוריה של הרוק - הרולינג סטונס. מקלין מתחיל בפרפרזה לשיר Jumping Jack Flash וממשיך אל אחת מהטרגדיות בהיסטוריה של הלהקה: ב- 1969 הם ארגנו פסטיבל חינם למעריצים בקליפורניה יחד עם הלהקות "ג'פרסון אירפלין" ו-"הפליינג בוריטו ברדרזס". משיקולים של חוסר תקציב, את הקונצרט אבטחו חברי אגוד האופנוענים, Hell's Angels, שמוזכרים בשורת הביקורת: "No angel born in hell" שילוב של אלכוהול וסמים יצר מתח בין הקהל למאבטחים. הפעם הראשונה בה המצב התלקח לאלימות של ממש הסתיימה בכמה מהלומות שספג סולן ג'פרסון איירפליין. אך כשהסטונס עלו לבמה העניינים הפכו למתוחים יותר ויותר, וזמן קצר לאחר שהלהקה ניגנה את Sympathy for the Devil  האלימות הגיעה לשיא חדש, כאשר מעריץ אפרו-אמריקאי בן 18 נרצח.
זו הייתה הפעם האחרונה שהלהקה ניגנה את השיר "סימפטיה לשטן" בעשור שלאחר מכן, אם כי תמיד אפשר לומר שזהו רק עשור אחד מני רבים ומתוך קריירה אינסופית של הסטונס. ההופעה והמקרה תועדו בסרט Gimme Shelter שיצא כשנה לאחר האירוע. עבור מקלין, מדובר היה באירוע מכונן נוסף שלימד על סוף עידן התמימות, על כוחה הרב של המוסיקה ועל התוצאות ההרסניות שלה.

הואשם בהעדפת הפולק החשמלי והמלוכלך על פני האקוסטי. בוב דילן
 

 "They caught the last train for the coast ,The father, son, and the holy ghost"

בבית השישי והאחרון בשיר, מקלין מאט את הקצב ומספר על הנערה ששרה את הבלוז, הלא היא ג'ניס ג'ופלין שהיוותה נקודת אור עבור נשים רבות, בכך שהוכיחה לאמריקה שגם הילדה הדחויה מהפרברים של טקסס, כזו שנועדה לחיות את החיים האמריקאיים הבנאליים והמסורתיים, הצליחה להיות כוכבת רוק ולשחק אותה בקליפורניה. אומנם מותה של ג'ופלין בגיל 27 הפך אותה לאחד מהמיתוסים החזקים של שנות ה-60, אך יחד עם זאת ניתן לראותו גם כניפוץ של אותו החלום בדיוק. סופה ביטא למעשה את חטא ההיבריס שלה. היא שיחקה את תפקיד הילדה המורדת, כשלא הצליחה להתמודד עם הסתירה הזו. השבריריות האמיתית שבה רק התעצמה עד שהביאה למותה, יש שיאמרו הבלתי נמנע.

אין ספק ש-American Pie  מציג נקודת מבט אחרת, פחות אטרקטיבית ופחות ורודה על שנות ה-60 האמריקאיות, בכך שהוא תוקף את המיתוסים הגדולים של דור ילדי הפרחים, ואת הקונצנזוס שרווח באותן שנים פרועות. הוויכוח אם מקלין צדק או טעה בניתוחו הוא טפל ואינו רלוונטי, מה שמעניין ללמוד מהטקסט הזה הוא שהגישה השמרנית לעולם אינה דועכת, ובכל דור ודור תשמענה זעקות רומנטיות ונוסטלגיות כלפי הזמנים הטובים שהיו ואינם.

עבור מקלין המוסיקה מתה בדיוק לפני 50 שנה, עבור מבוגרים ממנו עוד הרבה לפני, ישנם כאלה שחושבים שזה קרה ממש לאחר התקופה אותה הוא מבקר. עבור רבים זה קרה כשהצורבים הביתיים ותוכנות שיתוף הקבצים הפכו לנורמה, ועבור אחרים זו התקופה שדווקא בה היא פורחת ומלבלבת כפי שמעולם לא פרחה.

האם המוסיקה מתה כששווקה בדור השלישי או שמא הלכה לעולמה עם תוכניות ריאליטי שיוצרות כוכבים בפס ייצור? כנראה שגם במקרה זה, הכול חוזר אל שאלת הגבולות: היכן עובר הקו? והתשובה היא: כל אחד מאיתנו מותח אותו במקום אחר. תמיד יהיו אלה שיספידו את התרבות בכלל ואת המוסיקה בפרט, וחוץ מזה, הספדה היא עסק רווחי גם אם אין לך פינגווין. תראו את מקלין, הוא יכול לשבת עם כוסית וויסקי ופאי תפוחים ולהאזין לבאדי הולי כל היום, כי הוא כבר לא צריך לקום יותר לעבודה.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אחלה ניתוח
דודי 10.02.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©