הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
האסימון שנפל
 
זה התחיל בניסיון למצוא עבודה לסטודנט שלא רוצה לבקש כסף מההורים, המשיך במרכזי הערכה מתישים ומיותרים, ונגמר במלצרות ובהתנדבות בבית ספר לחינוך מיוחד. מתן גרוס חושב שהחיוך שהוא מקבל - שווה זהב
מאת מתן גרוס | 28.03.2009
 
כשחלק גדול מהשבוע מוקדש ללימודים ובשאר הזמן צריך לנסות למצוא עבודה, מתחיל ליפול האסימון - כבר לא מתאים לבקש כסף מההורים. אני לא מתפנק ומתחיל לשלוח מיד קורות חיים למגוון חברות כוח אדם, הרי יש לי רק מה להרוויח.

באחד הימים, קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מחברת כוח אדם. הנציגה מעבר לקו אמרה: "שלום מתן, בחברת תקשורת סלולרית מחפשים עובדים לשירות לקוחות, טלפוני או פרונטלי, אתה מעוניין?" אני בטוח שאין לי מה להפסיד ומחליט ללכת על זה. הגעתי לראיון עבודה בהרצליה - אחרי הרצאות (מיותרות) של שלוש שעות, שבהן סיפרו לנו על הרקע ההיסטורי של החברה, הגיע השלב האמיתי של מרכז הערכה. במילים אחרות: ברוכים הבאים לתוכנית הריאליטי "למצוא עבודה 2000 ו... (השלימו את החסר). מרכז הערכה כולל מבחנים מייאשים מול המחשב עם התחלה ובלי סוף וסימולציות שיחה שבהן מנסים את המזל כדי להבין כיצד צריך להתנהג, ומה צריך להגיד כדי להתחיל לעבוד בחברה.

ניסיתי להיות שנון ומקורי ולספר שאני בכלל מכור לעבודה
 

מיד לאחר מכן הגיע שלב הראיון האישי הבנאלי והשגרתי. ביקשו שאספר על שתי תכונות מרכזיות שלי. חיובית ושלילית. ואז ניסיתי להיות שנון ומקורי וגם לספר להם שאני בכלל מכור לעבודה - כתכונה שלילית. (ואז אני חושב עוד שנייה ויודע שבטח עוד 50 איש לפני השיבו ככה) העיקר שיתקבלו לעבודה.

ובסוף היום אני מגלה בכלל שמשרת הסטודנטים שהחברה הסלולרית מציעה כוללת חמש משמרות בשבוע, לא כולל סוף שבוע ובמילים אחרות: עבודה מאוד רלוונטית, רק לא לסטודנטים. המשכתי לחפש: שוב התקשרו מחברת כוח האדם, והציעו משרה בחברת "ביפר". שמח וטוב לב הגעתי אל ראיון העבודה - וגיליתי שכללי המשחק לא השתנו. הפעם, צריך למכור מכשיר חשמלי ללקוח - בסימולציה הקבוצתית. פעם אתה משחק את המוכר, ופעם את הלקוח שמתקשר להתלונן על איכות השירות. הפעם, עברתי את המבחנים (יש!) אבל גיליתי שמשרת הסטודנט היא כמו משרה רגילה, וממש לא עניין אותם שאני לומד רוב השבוע.

זהו. החלטתי לעשות שינוי: התחלתי למלצר. עבודה קשה, אבל עם שכר סביר ובלי מרכזי הערכה. ויותר חשוב: החלטתי לעשות מעשה טוב. התחלתי להתנדב בבית הספר לחינוך מיוחד "אחווה" ברמת גן. בפעם הראשונה שהגעתי לבית הספר, הייתי נבוך: האמנתי לכל הסטיגמות: אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים - היא כזו שלא מתקשרת, שלא יכולה להתבטא כלפי מי שעובד איתם. גיליתי שכל הסטיגמות - לא שוות שום דבר, ובחיים צריך לנסות דברים ורק אחר כך לחוות דיעה.

נכון, אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים היא אוכלוסייה עם קושי: יש ביניהם תלמידים עם פיגור קל - שקשה להם לבצע פעולות חשבוניות. יש כאלו שמוגבלים מבחינה פיזית. אבל, וזה אבל גדול - אין להם קרניים. הם שמחים כשמתעניינים בהם ומתייחסים אליהם כמו לכל אדם. ואני? מיד מצאתי את מקומי, ואני עוזר להעביר שיעורים במתמטיקה לתלמידים, וחווה תחושת סיפוק עילאית. בשורה התחתונה : תעשו טובה לעצמכם - מי שיש לו קצת זמן פנוי - שיתחיל להתנדב. אפילו פעם בשבוע. החיוך שתקבלו כתודה - שווה יותר מהכל.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
5 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. עבודה והתנדבות
Mike 30.03.2009
 
 
2. אחלה כתבה. מעניין ונכון
דנה 30.03.2009
 
 
3. סחטיין
שרון 30.03.2009
 
 
4. כתבה חמודה ומשעשעת. כל הכבוד על ההתנדבות
קטי ודניאל 19.11.2009
 
 
5. כתבונת מרגשת ומלאת הומור
אדריאנה 09.09.2012
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©