הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
השער לגן עדן
 
כמי שעזב את באר שבע לפני שנה וחצי, מתבונן ירון קלנר בחוויה התל אביבית שלו ושלנו
מאת ירון קלנר | 04.04.2009
 

תל אביב שלי איננה עירם של יאיר לפיד, איתן הבר או של נחום ברנע. ילדותי לא חלפה בשדרות רוטשילד, מעולם לא התרוצצתי כעולל ברחוב דיזנגוף, אין לי זיכרונות מתוקים מסיפורים על פעם. כף רגלי לא דרכה בתל אביב בעידן התמימות המדוברת, ואולי המדומיינת טרום בתי הקפה והניכור.

אני אורח לרגע, פסיק קטן בפרויקט המופלא הזה שנקרא תל אביב, מושא חלומותיהם של אלפים אשר משתוקקים בחשאי לרוח החופש, לאפשרויות ולמגוון הבירות המוגשות בפאבים. בתור אורח, רק שנה וחצי, עדיין לא התפכחתי מאשלייתה של העיר. דימוייה המיתי תפס לעצמו מקום טוב אצלי בראש. הוא לא יזוז משם בזמן הקרוב.

רק שנה וחצי, ואולי כבר שנה וחצי, ואני עדיין מהלך ברחובות אחוז השתאות, מלא כבוד לריבוע הקטן והדמיוני שתחמתי לעצמי כמוקד העניינים. דרך כיכר רבין לכיכר מסריק, משם על המלך ג'ורג' עד לאוזן השלישית, נדהם מהמגוון שנדמה לי שלא קיים בשום מקום אחר בארץ, מודה שלא בדקתי. בחזרה צועד על דיזנגוף, לפעמים חורג מהדרך הקבועה אל הרחובות הצדדיים, מפנטז על הדירה הבאה שלא אוכל להרשות לעצמי, מנסה להיסחף אחר הלכי רוחה של העיר וללכת לאיבוד.

מהלך ברחובות אחוז השתאות לריבוע הקטן והדמיוני שתחמתי לעצמי. כיכר רבין
 

לא רק הריבוע הקטן הזה חשוב. גם הדרום, הצפון והמזרח הם העיר, אבל לאורח לרגע שכמותי אין פנאי לעמוד על חשיבותם. באליטיזם מזויף שמתחדש ברגע שהאוטובוס עוזב את עיר הולדתי, באר שבע, ונוסע אל עיר חיי, אני מאמץ את הגינונים הנדרשים כיאה לנובוריש שעבר בן רגע מעיר שמתנהלת סביב מרכז הקניות שבפאתיה, אל העיר שאף אחד לא יודע איך לאכול אותה.

רק הגעתי וכבר מדברים איתי על עזיבה. אומרים לי שתל אביב זו לא עיר לגדל בה ילדים ואני עונה שאין צורך לחשוב כל כך רחוק, תנו ליהנות מהרגע, מהשנים הקרובות, אלו שמגשימות את חלומות הילדות שרמזו שליד שיינקין נמצא השער לגן עדן. חוסר התאמה לילדים זו פיקציה, כמו אנשים שמספרים שלא מצאו את עצמם בתל אביב. לא קיים בעל חיים שנקרא תל אביבי, מה שנכון בעיר זה האטיטיוד שלה שבזכותו כל אחד מבורך בהגעתו. ממש לא אכפת לה מי אתה, כל שעליך לעשות הוא לבחור זרם ולהצטרף אליו. זה גם כולל את זרם האינדיווידואליסטים, כמובן.

גם בתל אביב חיים אנשים שמשאת נפשם איננה תערוכת האמנות החדשה, ושלא אוהבים סושי. גם בתל אביב חיים אנשים. היא לא מנותקת ואיננה אסקפיסטית. היא חלק אינטגרלי מישראל, אולי מגדלור למדינה אחרת, שפויה יותר, ליברלית וסובלנית אבל בעיקר חפצת חיים שלא מתביישת לנשום מלוא ריאותיה.

בדברים הללו אין חדש. כל תושביה ורוב תושבי שאר המדינה מכירים בתל אביב כמרכז תרבות, חופש וחיי לילה שאין בשום מקום אחר. מכירים בקוסמופוליטיות שלה, בכיעורה החינני ובבעיית החנייה הקלישאתית. זהו בסך הכל סיפור קטן, מאות בודדות של מילים, על התרוממות הרוח שעיר עשויה כהלכה עשויה לגרום לאחד, גם הוא אם לא יותר מאשר אורח לרגע.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. סוף סוף
מרסל מרסו 05.04.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©