הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מסע אל חמלה סלקטיבית
 
ירון קלנר חזר ממסע לפולין עם תובנות לגבי הקשר החזק בין השואה לפטריוטיות, בין הסבל היהודי לסובלנות אנושית. עכשיו, הוא מרגיש, סיפורי הזוועה נוגעים בו הרבה מעבר לכל קלישאה
מאת ירון קלנר | 20.04.2009
 

הכתפיים מתכופפות לאיטן, המשקל שהן נושאות מכביד יותר ויותר. כל רגע רותם את האינדיבידואל לכבלי ההיסטוריה, לשלשלאות הזיכרון. זהו אושוויץ, זהו בירקנאו, זהו מיידאנק. המראות לבדם תמימים, ביתני עץ ואבן דוממים, מקלחות ישנות, תנורים מסיביים. אלו התיאורים המצמררים שעוקפים כל חומת הגנה דמיונית, חודרים אל הנפש ועושים בה שמות. זוהי הפרשנות שמחדירה את הפחדים. ללא ההדרכה המעצבת את האתוס הנכון, הם היו פחות ספציפיים במידה ניכרת. ישנן בעצם שתי ברירות, להסתגר מפני העולם האנטישמי ולהאמין בעם לבדד ישכון או להסיק מסקנות גלובליות הנוגעות לכל אדם, ללא קשר לזהותו.

המנטרה במשלחת לפולין הייתה: "אם זה כבר קרה, זה יכול לקרות שוב". במשך שבוע של הכרת הקהילה היהודית בפולין שנכרתה על ידי הנאצים, טפטף המסר המאיים. לא רק שזה יכול לקרות שוב, זה כנראה יכול לקרות שוב רק ליהודים. במחברת אותה לקחתי למשלחת, כתבתי אחרי הביקור באושוויץ-בירקנאו: "איך אפשר לחשוב ברצינות על הפוליטיקה הישראלית כשאתה נמצא בפולין בתקופת מלחמת העולם השנייה?" כלומר, ההדבקה של העבר להווה מסרסת את המחשבה העכשווית. כשמאמינים שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אי אפשר שלא לפחד מכך שראש האס אס, היינריך הימלר, אורב מעבר לפינה.

זה כנראה יכול לקרות שוב רק ליהודים. הכניסה למחנה ההשמדה אושוויץ
תצלום : ירון קלנר

השנה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה יהיה שונה לחלוטין עבורי. כבר לא מדובר באותו יום שחוזר על עצמו מדי שנה בשגרה מעייפת של טקסים נדושים המכילים טקסטים ושירים ידועים מראש. לאחר ביקור באתרים המונומנטליים והמזוויעים של השואה, ההתבוננות במה שהיה, בהכרח תהיה בעיניים אחרות, שיודעות, מבינות ומרגישות יותר. אינני יודע אם המשלחת בה נטלתי חלק יכולה לייצג את המשלחות באופן כללי, אך בהנחה שכן, ניתן לומר שהן בהחלט קולעות למטרתן, ומבהירות את תחושת השבר והאובדן שהיו מנת חלקם של קורבנות הנאצים. הבעיה היא, שהן גם מנצלות את הטלטול העז האוחז בנפשות הנוסעים להכוונה ספציפית של עמדות.

המשלחות ששולחות לרוב בני נוער תמימים לפולין הוגדרו באוזניי "טיולי לאומנות". כלומר, הצעירים שמאזינים לסיפורי האימה בהכרח שבים לארץ פטריוטיים יותר, שזה בסדר, אך גם כועסים יותר, ואולי רק מפוחדים יותר. גם אם מדובר אך ורק בחלק קטן של הנוסעים, עדיין הנזק הנעשה לנפשות הצעירות הוא רב. המסקנות שהם מסיקים עלולות להרחיק את לבבותיהם מהחמלה הנדרשת כלפי סבל של לא יהודים ולקבע את תודעתם בהתרכזות פנימית.

לשואה יש שורה תחתונה חריפה כל כך שכמעט בלתי אפשרי לעלות אותה על הכתב. לקחיה עוסקים, בין היתר, בשנאה, בעצימת עיניים ובהכרח בסירוב לפקודות בלתי חוקיות. טקסי יום השואה עוסקים לרוב במסכנות של הקורבנות, ובגבורה של המתקוממים. לעומתם, המשלחת לפולין מתרכזת בסבל היהודי כבסיס להצדקת כל מעשה של מדינת ישראל, להתכנסות הישראלים בתוך עצמם ובהפניית אצבע מאשימה לכל מבקר פנימי כחיצוני. המשלחת אכן מעבירה את לקחי השואה אך רק בעבור הישראלים והיהודים. עבור כל גזענות, רצח עם ובאנאליזציה של הרוע של מישהו אחר, הם אינם חלים.

למרות הביקורת על המשלחת, דקת הדומייה ביום השואה הנוכחי תהיה צורמת יותר מתמיד, וסיפורי הזוועות יחדרו בקלות רבה יותר אל מעבר לחומות הנפש. בין כיהודים ובין כבני לאום אחרים, השואה צריכה להוות משקל קולקטיבי על כתפיהם של כלל בני האדם, ולהכביד עליהם בפשעיהם נגד אחרים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אמנם כיסית את זה לא רע
מאיר כהן 22.04.2009
 
זה לא מה שאני אומר
ירון קלנר 22.04.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©