הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שואה בגוף ראשון
 
חיה ברזניץ, ניצולת שואה בת 89 מספרת על החיים הקשים בגטו, הפעם האחרונה שראתה את אימא שלה בחיים ומראות הזוועה שלא ירפו לעולם
מאת אילנה ליברמן | 20.04.2009
 
"כשאני מספרת את הסיפורים, אני רואה את התמונות בתוך הראש, אי אפשר רק לדבר". לרגל יום השואה הסכימה חיה ברזניץ, 89, ניצולת שואה, לספר את סיפורה האישי. ברזניץ, נולדה ב- 1920 בעיירה סומבוטהי שבהונגריה. היא בת למשפחה אורתודוקסית, בת 11 נפשות.

"ב-1938 החל גיוס יהודים לעבודה בהונגריה בפיקוח הצבא" היא מספרת. הבתים היהודים החלו להתרוקן מגברים צעירים, המפרנסים העיקריים נלקחו מבתיהם. החששות התגברו והמורל בקרב הקהילה היה נמוך ביותר, וגם אצלנו, לאחר שלקחו את אחי לשירות המדינה.

"אני לא זוכרת כיצד, אבל איכשהו קיבלנו אישור לבקר את אחי במחנה בו שירת. זה היה בסוף 1942, זאת הפעם האחרונה שיצרנו איתו קשר. לאחר מכן נודע לנו שהוא נשלח לחזית. כל הגברים הצעירים נשלחו לחזית בבגדי קיץ, ללא שום הכנה לתנאי מזג האוויר. יום אחד הגיע קצין עם מכתב עבורנו בו כתב אחי כי הוא מבקש לתת לקצין כסף גם אם הוא אינו בחיים. זמן לא רב לאחר מכן, הגיעה גלויה מהחזית מכומר צבאי שבה נכתב כי יצחק נפטר מאפיסת כוחות. זאת הייתה ההודעה הנוראית הראשונה שקיבלנו. יצחק היה בחור צעיר וחזק, הסתובבתי ברחובות וחשבתי כיצד יכול להיות שבחור צעיר מת מאפיסת כוחות.

איך יכול להיות שבחור צעיר ימות מאפיסת כוחות. חיה ברזניץ
 

"בזמן זה המשיכו להגיע להונגריה שמועות על רדיפות היהודים, הרג וההסתה שמתקיימת בגרמניה, אך בהונגריה לא הבינו את עומק הבעיה. ההסתה החלה להתפשט, במקביל הוגבלה העסקת יהודים במוסדות, והמצב הכלכלי והמורל המשיכו להידרדר". לאנשים קשה להבין עם כל התקשורת שיש כיום שפשוט לא ידענו כלום, הגרמנים שמרו על חשאיות מרבית ואנחנו פשוט חיינו באי וודאות. ידעו שיהודים חסרי הגנה נפגעים. בהונגריה הייתה אנטישמיות אבל הצלחנו לחיות איתה. לא ידענו ששנתיים קודם לכן כבר היו יהודים באושוויץ. רק כשהגעתי לגרמניה הבנתי את משמעות השמועות מהמודעות שנשארו תלויות על העמודים".

1944
הייתה השנה הגורלית של הונגריה. לראשונה הועברו חוקי הגזע הגרמנים. ב-19 במרץ 1944 הגרמנים כבשו את הונגריה ללא כל התנגדות. לאחר מכן הגיעה הידיעה, על בניית הגטו שזעזעה את הקהילה היהודית. ברזניץ נזכרת בהרגשה האיומה: "הכול נעשה תחת חשאיות ללא חשיפת פרטים. הוצא צו שאנו מועברים לגטו ובתחילת מאי הוכנסנו אליו. הגטו היה סגור הרמטית ובנוי מכמה רחובות בהם היה ריכוז של הקהילה היהודית.

"הבתים הנוצרים רוקנו לחלוטין מהאזור, ובמקום שוכנו משפחות יהודיות. כמה משפחות בדירה אחת בצפיפות מרובה בבתים ישנים ומפורקים. צורת החיים הקודמת אבדה. הכל נעשה תחת ארגון וסדר מצד הגרמנים, ההוראות הועברו על ידם למשטרה ההונגרית והיא העבירה אותן ליודנרט, אשר פעלו תחת איומים על חייהם. החיים בגטו התנהלו תחת פיקוח של היודנרט.

"אני נשלחתי לעבוד מחוץ לגטו. היציאה נעשתה תחת שמירה, נשלחתי לנקות בתים של גרמנים שהגיעו עם דרישות לדירות פאר ובתים מסודרים. בגטו חיינו תחת שמועות והפחד מהלא נודע, היה מתח רב, אך המשכנו את החיים. ידענו שהמצב הזה לא יכול להימשך זמן רב, הבנו שמשהו צריך לקרות. לא הייתה אפשרות לברוח, כל המדינות מסביב היו כבושות על ידי הגרמנים. בשלב זה החלו ההפצצות על הונגריה, שלוש מאחיותי היו בבודפשט, וחששנו לחייהן. לא היה לנו קשר איתן ולא ידענו מה מתרחש שם. לא הספקנו לשהות זמן רב בגטו, בסך הכול ששה שבועות עד הגירוש.

"הרכבת הגיעה, העלו אותנו לקרונות משא של בהמות". צריף במחנה בירקנאו
 

הילוש, אחותה היחידה מבין תשעת האחים שהייתה נשואה, והתגוררה בעיירה הסמוכה למקום מגוריה. "היו לה שתי בנות בגילאים 6 ו-3, בלונדיניות בעלות מראה אירופאי. בעלה היה מגויס לצבא. הגרמנים הכניסו אותה ואת בנותיה לגטו. הילוש שלחה למשפתה גלויה וכתבה בה שהונגרים כפריים שהגיעו לחנות שעבדה בה, הציעו לה לתת להם את בנותיה כדי להגן עליהן, הם ידעו מה מצפה ליהודים. אי הוודאות והחשש מכוונות הגויים הובילו לסירובה, והחלטתה להשאיר את הבנות עימה. כאשר נשים הגיעו עם ילדים קטנים הגרמנים לא הפרידו בין אמהות לילדיהן. הילוש נספתה עם שתי בנותיה הקטנות באושוויץ".

היא מספרת
"סיפרו לי שהיא הייתה ברכבת אחרת ביום שאני הגעתי לאושוויץ.
לאחותה של חיה ששהתה איתה בגטו הייתה חברה קרובה הונגריה מימי בית הספר. "כנראה באחת הפעמים אחותי העבירה לה שעון זהב של אימי. היא לא רצתה שהוא יועבר לגרמנים. שנים לאחר המלחמה, פגשתי את אימה של החברה, היא הוציאה מכיסה את שעון הזהב, ואמרה כי כל השנים הללו היא שמרה אותו".
הגירוש מהגטו החל בצו. בסוף חודש יוני אספו את כולם לבית ספר יהודי.

"זה היה יום קשה מאוד, עשו לנו בדיקות גופניות רבות במטרה למצוא תכשיטים וזהב. כל ההונגרים גוייסו לתהליך, בת כיתתה של אחותי הורידה את טבעת הנישואים מהאצבע של אימא
שלי. לא האמנו שהיא מורידה טבעת מאצבע של אישה מבוגרת. היכו שם אנשים עשירים מכות רצח כדי שיתנו להם את כל התכשיטים שלהם. לאחר הבדיקות נלקחנו ברגל לבית חרושת מחוץ לגטו שהיה קרוב לפסי רכבת. שהינו בחצר בית החרושת ארבעה ימים בהמתנה. לא ידענו מה מצפה לנו, ישנו שם על האדמה החשופה.
כל עוד אדם נמצא תחת קורת הגג המוכרת לו, במסגרת המשפחתית שלו הוא ממשיך לחיות, ההגעה לשטח בית החרושת היה השינוי הראשון בחיים המוכרים לנו. זאת הפעם הראשונה שראיתי אדם עושה את צרכיו בפומבי. לא ניתן לתאר את הזעזוע שחווינו. הגרמנים הוציאו את חולי הנפש, וסגרו אותם בצריף בשטח בית החרושת. תקופת ההמתנה הייתה מלווה בצעקות אימים, פאניקה, אישה אחת ילדה בזמן ההמתנה".

"
ואז יום אחד הרכבת הגיעה, העלו אותנו לקרונות משא של בהמות. החיילים הגרמנים עמדו עם שוט ביד ודחסו אותנו לקרונות. הם השתמשו במילה שנל שנל (להזדרז). בעלייה לקרונות אנשים ניסו להישאר ביחד ונכנסו עם כל הרכוש שהביאו, שתפס המון מקום בקרון. לא היה מקום לשבת, הייתה צפיפות נוראית, היינו 80 איש בקרון שמיועד ל-40. עליתי לשם עם אימא שלי, שתי אחיותי ואחי הצעיר. אלו היו ימי קיץ, היה חום כבד. הציבו לנו דלי מים אחד ודלי ריק אחד לקרון דחוס באנשים. הנסיעה ארכה כמה ימים, את כל הנסיעה עברתי בעמידה. היה רעש נוראי של הקרון, צעקות של אנשים ובכי ילדים. הגרמנים, במקום להוסיף מים לדלי, שפכו את שאריות המים שבדלי כשהרכבת עצרה. אחותי הצליחה להגניב עליה רסק עגבניות, היא חילקה את הרסק בין האנשים כדי לקבל מעט נוזלים.

"אמרו לי תראי את העשן, לשם לוקחים את היהודים". משרפה במחנה השמדה
תצלום: ירון קלנר

"בזמן הנסיעה ברכבת סיפר לנו אחי הצעיר, אריה, כי קבוצת חברים הציעה לו להצטרף למקום מחבוא שהקימו במרתף של בניין בקהילה. חבריו סגרו את הקיר החיצוני, אגרו מזון ומים והכינו מקום מפלט מחוץ לגטו דרך חלון בקיר החיצוני שנמצא בפאתי הגטו. הם שיתפו פעולה עם אישה צעירה שתפקידה היה להבריח את הנערים. שאלנו אותו מדוע לא הצטרף אליהם, הוא יכול להציל את עצמו, אריה ענה כי רצה להישאר איתנו ביחד. הוא היה בחור כל כך עדין. לאורך הנסיעה היינו מאוד מטוטשטים מהמחנק ומהמחסור במים. הייתה תחושה של עננים לבנים שאופפים את הקרון. כמה קילומטרים מאושוויץ, אימא סיפרה כל הזמן שאנחנו הולכים לעבוד. אני עוד יכולה לעבוד יש לי כוחות, אני לא אומר להם מה גילי, העיקר שנשאר ביחד. לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים.

"כאשר פתחו את הקרון קפצתי החוצה לנשום אוויר, הייתה המולה וכולם ניסו לצאת מהקרון. צעקתי סוף סוף יש לי אוויר, כאילו הגעתי למקום טוב. הסתכלתי אחורה, ראיתי גופות נופלות מהקרונות מסביב, ניסיתי לגונן על אחותי ואמרתי לה אל תסתכלי אחורה. נאמר לנו להשאיר את הציוד שלנו בקרונות, שנקבל אותו לאחר מכן. התחילו צעקות, והזיזו אותנו ממקום למקום. כשעמדנו כולם ביחד. הבטתי באימא שלי שהייתה שקטה מאוד בכל הדרך, היא מילמלה "אני אתעלף, אני אתעלף", מיהרתי למצוא מים. ראיתי קצין שעומד עם מים שחורים, הלכתי אליו והוא נתן לי מים בתוך קופסה קטנה, ואמר לי בהונגרית "אל תשתי הרבה, זה עושה טיפוס". לקחתי את קופסת המים וכשפניתי אחורה לאימי חסמו לי את הדרך ולא נתנו לי לחזור. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה ואת אחי הצעיר.

"מצאתי את עצמי בקבוצה של צעירות עם שתי אחיותי. סידרו אותנו בשורות של חמש. אספו את המתים ואת הלכלוך, לקחו אותנו והורו לנו להתפשט. הובילו אותנו בעירום לאזור בו עמדו קצינים שעמדו וצחקקו להם בזמן שגילחו לנו את שיער הראש והגוף. בסיטואציה הזאת האדם מאבד את הזהות שלו, לא משנה מי הוא היה או מה היה תפקידו לפני כן, האדם לא יודע מי הוא. לאחר מכן לקחו אותנו לאולם מלא בטושים, הטענה הייתה שאנחנו מלאים במחלות. זה היה החשש הגדול ביותר של הגרמנים, שטפו אותנו ונתנו לנו בגדים מינימליים, חולצה וחצאית ללא שום אפשרות להתגונן מהכפור" באושוויץ היו מספר מחנות זה ליד זה, מחולקים על פי סוגי האוכלוסייה, והתקיימה הפרדה בין הצוענים, לפולנים ולשאר האסירים. לאחר ביצוע הסלקציה ותהליך החיטוי במחנה הקבלה, חיה ושתי אחיותיה הובלו למחנה בירנקנאו.

פצצות גופרית

"לאחר צעדה ארוכה לקחו אותנו למחנה מרוחק, רק לאחר מכן נאמר לנו שאנחנו בבירקנאו. הוצבנו בצריף מספר חמש, צריף ריק. הכניסו את כולנו בצפיפות. בזמן השינה ניתן היה לשמוע את הנשים אומרות "תזיזי את רגל, את מפריעה לי", לא היה מקום לישון בשכיבה, ישנו בישיבה. הימים עברו בפעילויות ריקות. לא רציתי להאמין למה שקורה, אמרו לי תראי את העשן, לשם לוקחים את היהודים, אבל לא רציתי להאמין למציאות.

"הכול פעל שם 24 שעות, כל הזמן הגיעו יהודים רכבת אחרי רכבת, השריפה פעלה במהלך כל היממה. התנאים בבירקנאו היו בלתי אפשריים, הוקצבה מנת לחם אחת ליום, בתוך הלחם היה החצץ. השירותים היו דליים מלאים במים המוצבים בחוץ, אותם הוכרחו היהודים לסחוב בעגלה על מנת לרוקן אותם, הריח היה נוראי, כל הבחורים ניסו להתחמק מהמטלה הזאת. אחד הסיפורים שאני זוכרת שתפסו בחור אחד לסחוב את הדליים, ובמקרה הוא ראה את אחותו שלא ראה במשך שנים. האחות הייתה בטוחה שאחיה נמצא באיטליה בלימודים. הייתה התרגשות רבה, מאז הבחור תמיד התנדב לסחוב את הדליים כדי לראות את אחותו, גם אם לשבריר שנייה.

"בשלב מסוים הועברנו בלילה למחנה עבודה. לקחו אותנו לפסי הרכבת. הפעם היינו 40 אנשים בקרון, היה יותר מרווח. בנסיעה היה קצין מבוגר שפתח עבורנו את הדלתות כדי שיהיה לנו אוויר. הוא אמר שכשיגיעו לנקודת העצירה יסגור את הדלתות כיוון שאסור לו לפתוח אותן. הקצין קיבל את מנת האוכל שלו, אכל חצי ממנתו והעביר אותה ליושבי הקרון. כשהגענו למחנה העבודה, חילקו לנו בגדים חדשים וקיבלנו שבוע חופש. נאמר לנו כי במחנה העבודה יהיה לנו הרבה יותר טוב, כי יהיו לנו מיטות ושולחנות, נעבוד ויהיה לנו שקט.

שאריות דייסה

"
במחנה היו יותר מ- 20 אלף עובדים, העבודה הייתה מילוי פצצות בגופרית. קיבלנו שקים של 80 קילו מלאים בגופרית. עורם של העובדים היה צהוב מהחומר הזה. מצבם היה כל כך קשה עד כי הגרמנים חילקו להם חצי ליטר חלב ביום. הם לא רצו שכוח העבודה יתקלקל מהר. אותי הציבו בקבוצת עבודה חיצונית שתפקידה היה איסוף סלעים באמצעות מכוש. המחנה היה ביער, בו היו מבנים שטוחים בין עצי גבוהים, הגרמנים ביצעו הסוואה למבנים בהם היה בית החרושת לפצצות על ידי שקים בגובה העצים.

"ברביעי בדצמבר חליתי בדלקת ריאות קשה, קדחתי מחום והציבו אותי במרפאה. אני לא יודעת איך נתנו לי לשכב במרפאה, ולא הרגו אותי. הגיע רופא ונתן לי זריקות שעשו לי זיהום קשה והאריכו את תקופת מחלתי. עד היום יש לי חורים במקום בו נעשו הזריקות. הייתי שישה שבועות במרפאה, כשהחזירו אותי לחדר, עדיין הייתי חולה. באחד הלילות נפלה ממני השמיכה ומכיוון שהייתי באפיסת כוחות, לא יכולתי למשוך אותה חזרה וקפאתי כל הלילה. אחיותי, טיפלו בי. אחותי ביקשה ממבשלת האוכל לקצינים להגניב לה שאריות דייסה, היא בישלה לי שאריות גזר. לאחר המלחמה אמרה שככה היא הצילה אותי, עם המאכל האהוב עלי, גזר מבושל.

"בתקופה הזאת שמענו את הפצצות המטוסים, הרגשנו שזה הסוף של המלחמה. היו שמועות במחנה העבודה, והחלו להתייחס אלינו טוב על מנת לטעון שהם הצילו את האנשים, ונתנו להם תנאי מחיה טובים. אז הגיעה בשורת השחרור שלנו. הלכנו ארבעה ימים לעיירה הקרובה. היינו שמחים והייתה תקווה, כל מה שהיה חשוב לנו הוא להגיע חזרה להונגריה ולראות מה נשאר מהבית שלנו.

חיה שרדה עם ששת אחיותיה בובי, מורגית, ויאולה, לואיזי, אדית ויפה. כמעט 70 שנה מאוחר יותר, כל מה שנותר לנו הוא לקרוא, להבטיח לא לשכוח, ולדאוג שהתקופה הנוראה הזאת לא תחזור.

תודה מיוחדת לחיה ברזניץ ולמשפחתה.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©