הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אישה במעיל צמר
 
סיפור
מאת דרור עסיס | 20.04.2009
 

הוא הביט בתעודת הזהות שלה. תמונה ישנה, צבעה דהוי. מולו ניצבה אישה מבוגרת. קשישה, קמוטה, פנייה נפולים. מהתמונה ניבטת צעירה ב- 30 שנה. בחורה חייכנית, עור פניה מתוח ולחייה חטובות וסמוקות. עיניה מביטות במבט חד וברור ממוקד באיזושהי מטרה. שערה הבהיר חלק, מסודר לצד ומשווה לה מראה של עורכת דין מפולפלת. מה קרה לה בשנים האחרונות, האם זאת רק הזיקנה, הגיל שנתן את סימניו? או משהו אחר, אולי מחלה. לו היא נראית "די בריאה" קבע בביטחון.

הוא התאפק לא לשאול, נתן בה מבט נוסף. היא החזירה לו מבט כאילו מבינה, אבל לא פצתה את פיה. הוא חש שהוא משתתף בצערה. הוא העתיק את מספר התעודה הזאת והגיש לה חזרה, היא לקחה אותה מידיו, הרכינה את ראשה כאילו מתביישת, והמשיכה פנימה מחכה לתורה. כל יום הוא רואה מאות פנים כאלו, לרוב התמונה בתעודה היא סוג של "פוטו רצח" אמיתי. לעיתים כמעט ולא מבחין בין האדם העומד מולו, לזה שבתמונה. ברוב המקרים המבט בתמונה תואם למבט של אלו הניצבים מולו – אנשים עם מבטים ריקים, חלולים, חשוכים.

אם היה חשוב לה, היא כבר הייתה חוזרת לקחת את המטרייה
 

כשאנשים מפסיקים להגיע, הוא קם ממקומו וסוקר את התור הארוך של האנשים באולם. היו שם מכל הגילאים, קשישים ומבוגרים חלקם עם ילדיהם הקטנים, עומדים בתור בסבלנות בשקט רועם כמו מנוע של משאית גדולה שצועק וגועש בקול חנוק. סבל, אנשים שסובלים בשקט. המעילים והסוודרים העבים של החורף משווים להם מראה של אנשים הנושאים על גופם משא כבד, חיים שלמים. כאילו המעיל הוא חלק מהם, דבוק לגופם כעול שלא ניתן להסיר. הוא חיפש במבטו את האישה המבוגרת, וזיהה אותה כמעט מיד. כפופה, במעיל צמר שצבעו חום-אדמדם בלט מכל יתר הצבעים הכהים בחדר. בידה הימנית אחזה בסל רשת צהוב, שבו נחו שקיות רבות לבנות, שחורות וצהובות, מקומטות, ישנות. רובן נראו לו ריקות. האדים מהקומקום שבו המים כבר רתחו כיסו את פניו כענן לח וחם. הוא מזג מים רותחים לכוס הקלקר הלבנה, והביט כיצד הסוכר נמס בתוכה הכוס והמים השקופים הופכים כהים, כשהוסיף את שקית התה ששמר בכיסו כשיצא בבוקר מהבית.

הוא ערבב את המים בכפית פלסטיק, שנכנעה בקלות לטמפרטורת המים הרותחים וקיבלה באחת צורה כפופה ומקומטת. הוא חתך פרוסה מעוגת השיש המוכנה שפירורים ממנה התפזרו על השולחן והתיישב בפינת החדר. תור האנשים התקדם לו באיטיות. הכול נעשה בסדר מופתי, אף אחד לא השמיע קול, אפילו הילדים נתקפו באווירה הקודרת ואי אפשר היה לשמוע את צחוקם, רק מדי פעם שיעול של אחד המבוגרים. המדרגות בירידה למרתף כוסו בבוץ ומים של אנשים שהגיעו מבחוץ, סימנים לסופה שהשתוללה בחוץ. כמה מטריות פתוחות רטובות מכל הצבעים ממתינות לבעליהן בנאמנות.

תורה של האישה המבוגרת הגיע. היא ניגשה לדלפק והציגה את הספח הירוק שקיבלה. בחורה צעירה וחייכנית ניגשה למדפים שמאחוריה. האישה פתחה את סל הרשת והוציאה ממנו שקיות ריקות. הבחורה הגישה לה חלב ולחם ועוד מצרכים בסיסיים. האישה המבוגרת מילאה את השקיות במצרכים והכניסה אותם לסל באיטיות, באדישות כאילו זה לא מה שיעזור לה לעבור את הסופה שבחוץ. הוא סיים לשתות את התה. היא חלפה על פניו שוב בראש מורכן, ועלתה במדרגות המרתף לעבר הרחוב הקר. הוא חזר למקומו ופתח את העיתון. בכל העיתונים דיווחו על הסופה הגדולה שלא התרחשה בארץ כמותה כבר חמישים שנה. הוא הביט בתמונות השלג בירושלים ובצפון, השיטפונות בדרום, והבתים המוצפים בתל אביב.

לפתע נזכר שהאישה שכחה את המטרייה. הוא רץ במעלה המדרגות. בחוץ גשם שוטף וחושך, כאילו הגשם מסתיר את פנסי הרחוב הצהובים. המקלט שבו שכן מרכז הסיוע לנזקקים נמצא בגן הציבורי הגדול שבמרכז העיר, ובשעת ערב מגיעים אליו חסרי בית ונרקומנים להעביר בו את הלילה. הוא כמעט לא הצליח להבחין בדבר כשעמד על מפתן היציאה מהמקלט. רק טיפות הגשם קיפצו פנימה והרטיבו את נעלי הספורט הלבנות שלו. הוא הצליח להבחין בצללית אדם מתרחקת, פתח את המטרייה והחל ללכת במהירות לכיוונה, נאבק בהליכתו נגד הרוח, כאילו אינו זז והמטרייה עומדת להתפרק ולעוף. הוא היטה בחוזקה את המטרייה כלפי מטה, וסגר אותה כדי שיוכל להאיץ את קצב הליכתו.

לאחר שהתקדם מעט הבחין בגדר פרוצה בצדו הימני של הגן
 

כבר בקושי זיהה את הצללית שמלפניו, אך המשיך ללכת, נחוש להשיב את המטרייה לאישה הצועדת בגשם. הוא התקדם כמה צעדים עד שהצללית נעלמה. אולי סטתה מהשביל הסלול והמואר למחצה. הוא הגביר את קצב צעדיו, כבר ספוג מים, גרביו רטובות. כל ששמע היה קולו של הגשם והענפים המתנועעים ברוח. הביט ימינה וניסה להבחין בדמות צועדת על הדשא, אך נראה שעדיין לא הגיע לנקודה בה נעלמה הצללית מהדרך. עכשיו הוא מתחרט על שיצא מהמקלט, בטח מחכים לו שם אנשים, וממילא אם כל כך היה חשוב לה, היא כבר הייתה חוזרת לקחת את המטרייה. עכשיו זה כבר לא משנה, הנה הוא כאן במרכז הגן הגדול רטוב לגמרי עם מטרייה לא שלו ומחפש את בעליה. לאחר שהתקדם מעט הבחין בגדר פרוצה בצדו הימני של הגן. כעת שם לב לעקבות נעליים על הבוץ שכיסה את שארית הדשא, וקיווה כי הן שייכות לה.

הוא צעד אל עבר הגדר, בטוח שזה המקום בו סטתה. הבחין בחומה ממנה יורד סולם עץ ישן בגובה של שלושה מטרים, שהוביל לחצר אחד הבתים הישנים של השכונה הוותיקה. חוזקו ויציבותו של הסולם הפתיעו אותו, והוא ירד בו בבטחה, כשידו האחת אוחזת במטרייה, וגילה צריף קטן עם חצר גדולה ומוזנחת שעץ לימון בודד במרכזה. הוא נעמד מול הצריף, והבחין באלומת אור חלשה. דלת עץ אחורית המובילה לחצר הייתה פתוחה למחצה. הוא דפק קלות על הדלת אך לא נענה, והחליט להיכנס והזיז בעדינות את הדלת, אך לא הצליח למנוע את רעש ציריה החורקים. בצריף שרר שקט, והוא הלך לאורך מסדרון צר וקצר שהוביל לחדר היחיד והבודד בצריף, מובל בעזרת האור החלש.

קירות החדר הלבנים ריקים מכל תמונה, מוארים בנורה צהובה כאילו הייתה נר בודד. על שולחן עץ עם מפה לבנה מונחת כיכר הלחם, קערה עם זיתים, קופסת גבינה לבנה וצלחת בה מונחים מלפפון ועגבנייה. ליד החלון מטרייה פתוחה, טיפותיה האחרונות נופלות ללא קול על הרצפה הקרה. לפני השולחן, מיטה עם מזרון דק ושמיכת צמר עליה יושבת במעיל צמר חום - אדמדם אותה גברת מבוגרת, מביטה בו בעיניים אדישות.

"אתה מוזמן להצטרף לארוחת החג שלי" היא אומרת בקול מזמין בעודה מורה בידה על השולחן, כאילו הוא עמוס בכל טוב. לפני שהספיק לפתוח את פיו נשמעה צפירה חזקה, ארוכה וזועקת. הם נעמדו. היא הרימה את ראשה והביטה בעיניו. הוא נזכר בשמה והרכין ראשו.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©