הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
במדינת הגמדים" עם "קדיש"
 
לאחר שניסתה לברוח מהקלישאות, ביקרה לארה וולמן בערב יום הזיכרון בטקס אלטרנטיבי ב"צוותא". כזה שקורא תיגר על הקונצנזוס, ושבמרכזו הטענה כי המוות הוא מיותר, ולא מקדש שום דבר
מאת לארה וולמן | 29.04.2009
 

בדרך כלל אני מסתייגת מללכת לאירועים שמאמצים להם כותרות מלאות פאתוס ויומרה דוגמת ערב יום זיכרון אלטרנטיבי, אבל החלטתי ללכת לאירוע "חלל" ב"צוותא" כי הרגשתי צורך להעביר את הערב במחשבה על זיכרון, מלחמות, הנופלים והשכול. וגם הבנתי שאי אפשר בלי פאתוס כשמדובר בסוג של טקס. ואכן הערב הזה היה לחלוטין שונה באופיו מהטקסים הממלכתיים והצבאיים, ואפילו האזרחיים שנכחתי בהם אי פעם במשך הקריירה שלי כישראלית.

יום הזיכרון וטקסיו משמשים להנצחה. כבר כילדים מחנכים אותנו לשנן קרבות ומהלכיהם, לומר כי החייל נפל ולא, חלילה, מת. לומר כי היה גיבור, כי אהב את הארץ, כי "טוב למות בעד ארצנו", ועוד שלל קלישאות עצובות שברבות השנים הפכו למיתוס רב עוצמה מובנה ומבנה בתרבות הישראלית.באי הטקס אמרו למיתוס ולבעלי האינטרס בו "עד כאן!". בשורה של שירים וקטעי קריאה ניסו לפרק את השכול לרסיסיו, להתנגד למניפולציה הלאומנית שיוצרת את ההירואיות במוות במלחמה, ולומר כי היינו חבורה של מילואימניקים שמנמנים, ולא בהכרח יפי בלורית ותואר.

הטענה המרכזית בטקס הייתה שהאבל הוא פרטי וקודר,שהמוות הוא מיותר ולא מקדש דבר. אירוני כי במדינה בה הכול מופרט, דווקא האבל מולאם. שורה של אמנים תרמו משיריהם המקוריים וביצעו גם עיבודים לשירים מוכרים. רבים מהשירים לא היו קשורים במישרין לשכול או לזיכרון אבל הקשבה מדוקדקת למילים הסבירה את הבחירה המקורית, ודווקא נתנה נקודת מבט אמיצה הקוראת תיגר על הקונצנזוס.

מחיאת כף בודדה נשמעה מן הקהל וגרמה למבוכה. שלומי שבן
 

הטקס היה ארוך מן הצפוי ובכלל, ארוך מדי. הגודש היה גם הודות לנושא הטעון, וגם כיוון שאנחנו כקהל לא מורגלים בחוויה אמנותית כל כך ארוכה. אנחנו מתוכנתים לשבת בשקט שעה וחצי לכל היותר, ובין לבין לצאת לפרסומות. בטקס נתנו קרדיט לקהל והציגו בפניו מופע קשה לעיכול. ל"צוותא" הגיע קהל מכל הגילאים, אבל בעיקר היה זה קהל יאפי שלא מילא לחלוטין את האולם הלא גדול, מה שצייר גרפית וכמותית את מצבת השמאל בארץ.

את המופע פתח שלומי שבן בביצוע פסנתר מהורהר ומלנכולי. מחיאת כף נשמעה בודדה מן הקהל וגרמה למבוכה. הוקסמנו מן הביצוע אבל המעמד עדיין מחייב. בהמשך נפרץ מחסום מחיאות הכפיים, ורוב האמנים זכו בהן. ההרגשה הייתה כי הן מותרות. מחיאות הכפיים היוו מפנה במופע שדי במוצהר קידש את החיים, ולא את המוות, כך שבסיומו יצאתי בתחושה של תאוות חיים, ועם ההחלטה לא לתת לחבר שלי ללכת יותר למילואים לעולם.

הביצועים ממש לא היו אחידים ברמתם, אבל ראויים לציון מיוחד צוות אופרת הרוק "מלחמה" שביצעו קטע יפהפה ועוצמתי בשם "נפל בעת מילוי תפקידו". הקטע הוא דסקוס אינטליגנטי וחריף עם סל המיתוסים ומכבסות המילים הלאומניות. פנינה של ביקורת חברתית נוקבת שפזמונו מהווה פרפרזה על שיר ערש ששרה אם לבנה שייאלץ אף הוא לשרת בצבא. הסאונד היה חזק ואלים, והקול של הזמרת פער פיות באולם. זה היה שיר ערש מסרט אימה תוצרת כחול לבן.

יונתן יבין, הבן של, בהופעה הראשונה שלו מול קהל, הצליח לשבות את לבו בשיר מתוחכם ומרגש בשם "מי שמת במלחמה". השיר הוא בעצם אוסף של קלישאות צבאיות שנסתרות בזו אחר זו. "מי שמת במלחמה, אחד כמוני וכמותך, לא בהכרח נשכב על הרימון בזמן ששר את ההמנון" הוא משפט יפהפה מתוך השיר. "האנסאונדבל" שרו שני שירים בעיבוד רועש למדי. את השיר השני שלהם ביצעו עם הרב עדי כהן. הביצוע היה שילוב של השיר "במדינת הגמדים" וקדיש שנכתב בידי ש"י עגנון לחללי ישראל. השילוב הצורם הזה בלתי אפשרי, הוא מזעזע וקשה לעיכול. אבל גם השכול הוא כזה, וגם חיינו כאן.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©