הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פגישה קשה
 
עיר חסרת רחמים שלא מאפשרת מנוח לרגע, מנוכרת, קרה, אנליטית, רציונלית, נמדדת אך ורק בכסף. כך הרגיש רוני לוין שחזר מניסיון להתיידד עם מנהטן
מאת רוני לוין | 08.05.2009
 
"אני סובב ברחובות, ללא מכר ללא כתובות, לעיר הזאת אין סוף, אין קץ, בכל פינה צומח עץ. ההיא שם בשמלה כתומה, כבר מחכה שעה תמימה"

דווקא במקום המופלא ביותר על כדור הארץ, גן עדן לשוחרי תרבות, העיר שלעולם אינה נרדמת, בין האורות המהבהבים והבניינים התמירים, מרכזי הקניות הענקיים והרחובות הסואנים, שלטי החוצות ותנועת האנשים, פתאום מחלחלת פנימה תחושה שאין דרך לעצור אותה ואין דרך להסביר אותה מלבד בדידות.

"פנס דוהה בכיכר, לפתע חם לי וקר, אם לא אברח לי כעת, העיר עלי תתמוטט"

ואולי זה בעצם לא כל כך מוזר, כמות הגירויים שהרחוב מביא עימו במהלך השיטוטים גדולה מלהכיל. מערכת העצבים נמצאת במצב של עומס יתר והאפשרות היחידה להתמודד היא לפתח אדישות - אני רוצה דממה, כמה שיותר מהר להגיע לדירה. הכול זר ומנוכר, ובניגוד לציפיות, לא מרגישים חלק ממשהו מופלא אלא דווקא כמו גרגיר אבק, חסר ערך לחלוטין, וההרגשה הולכת ומתחזקת עד כדי דחייה מהמקום, ופתאום פרץ של געגועים הביתה,  כי בבית הכול מוכר וטוב.

פתאום מחלחלת פנימה תחושת בדידות. בניין קרייזלר, ניו יורק
תצלום: רוני לוין

"אני מודד את הכבישים, סופר בתים ואנשים, הצלליות ממהרות, מתרחקות ונשברות ההיא שם בשמלה כתומה, בנתה לה מסביבה חומה"

העיר חסרת רחמים, הכול מטורף ולא מאפשר מנוח לרגע, הכול קר, אנליטי, רציונלי, חסר רגש ונמדד בכסף שהוא האמצעי המשמעותי ביותר כאן. פתאום אתה מרגיש כמה חסר לך. האינטראקציה בין האנשים מזערית עד כדי לא קיימת, כולם מנסים להגן על עצמם מהסביבה באנטיפטיה מופגנת. ספר, אוזניות, משקפי שמש, ביחד או לחוד, מרחיקים אותם   קילומטרים משאר העולם. סינים, היספאנים, שחורים, יהודים, אירים, גרמנים, ערב רב של צבעים, פרצופים ותרבויות, כולם מכונסים בתוך עצמם, איש איש בדרכו הביתה אחרי יום עבודה.

"פנס דוהה בכיכר, לפתע חם לי וקר, אם לא אברח לי כעת, העיר עלי תתמוטט"

כמות הכלבים בעיר מוגזמת  למדי, זוג מטייל עם כלב, אדם בודד עם שני כלבים, הנה עוד אחד מאותם מטיילי כלבים מקצועיים סבוך ברצועות, משתרך אחרי חבורה של שמונה כלבים מקושטים ומטופחים להפליא. ספא לכלבים, תלבושות לכלבים, מכון כושר לכלבים, מעליות לכלבים, כניסות נפרדות לכלבים, הכול עסוקים בכלבים עד שנראה שבעיר הכלב הוא ידידו היחידי של האדם.

"אני מביט לעננים, אבל רואה רק בניינים, שלטים בניאון מסנוור, חדים חידות ואין פותר. ההיא שם בשמלה כתומה, כבר נעלמה, כבר נעלמה"....

ולמרות שבאזורים הפיננסיים כולם לבושים בסגנון אלגנטי ומחויט באופן מרשים, כאשר מדרימים לשכונות האמנים, הלבוש נהפך לדרך המרכזית לבטא את האישיות. האופנה מתחלפת לתוססת וצבעונית, אנרגטית ומלאה חיות, אינטלקטואלית ומתוחכמת, הכול כדי להשאיר מיד רושם עז  ולהתבלט  במפגש הקצר והמתומצת עם הסביבה. החריג הוא השגרתי, המיוחד הוא הנורמלי, הכול ויזואלי ושטחי להפליא. ופתאום גם השמש יוצאת ומביאה איתה פרץ של שמחה, והעיר עכשיו כבר פחות מפחידה, ואפילו קצת ידידותית. אך התחושה מתפוגגת מהר מאוד, הניכור חוזר ומתפשט, ושוב  אני לא מבין, מה לעזאזל אני עושה כאן. 

"פנס דוהה בכיכר, לפתע חם לי וקר, אם לא אברח לי כעת, העיר עלי תתמוטט"

בעיר זרה | מילים: אהוד מנור

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. יפה מאוד!
יניב 27.06.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©