הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לאור הירח
 
כשהן עטופות בשמיכה עם כוס קפה חם מול הבריזה של מתחם התרבות החדש - "התחנה", חזרו סופי אבישי ואירית אוליצקי מטקס הפתיחה של "דוקאביב" בו הוקרן הסרט "השמצה", שעוסק במבט רחב על אנטישמיות, אבל רוב הזמן היה מבלבל וחסר פואנטה
מאת סופי אבישיאירית אוליצקי | 08.05.2009
 

בניגוד לשנים קודמות, טקס הפתיחה של "דוקאביב", הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי, התקיים הפעם לאור ירח מלא תחת כיפת השמיים, בניסיון לשחזר את שנותיה הראשונות של תל אביב. אך למזג האוויר היו תוכניות אחרות. באופן מפתיע, בתחילת חודש מאי מצאנו את עצמנו יושבות עטופות בשמיכה עם כוס קפה חם מול הבריזה של הים.

הלוקשיין שנבחר היה מתחם התרבות החדש, "התחנה", שהוקם על שרידי תחנת הרכבת הישנה של יפו. ברחבה הוצב מסך קולנוע גדול
, ומולו שורות של כסאות עץ שיצרו אווירה נוסטלגית ואינטימית. לאווירת הרטרו תרמו גם שלישיית נגני בלו-גראס לבושים במיטב אופנת 1909. במקום מוצגת גם תערוכת ציורי שמן של האמנית רחל טימור שנראו כתצלומי שחור לבן ישנים של תל אביב.

כן, תל אביב היא מילת המפתח. כיאה לעיר שלא נרדמת גם החגיגות להיווסדה הן בלתי נגמרות. ואם נותר עוד ספק בכך שכל אירוע בתל אביב מתקשר ליום הולדתה, רון חולדאי דאג להסיר אותו בנאום שנשא בטקס. בניסיון נוסף לפאר יתר על המידה את העיר, הוא לא בחל באמצעים והשווה את הקמתה של עיר החוף המרכזית "בלב החולות במקום בו אין חיים", להפרחת השממה בנגב.
 

שורות של כסאות עץ יצרו אווירה נוסטלגית ואינטימית. הקהל בערב הפתיחה ב"תחנה"
תצלום : אירית אוליצקי

ואם לא די בכך, אז גם תהליך היצירה הדוקומנטרי דומה לדעתו למעשה הנועז של הקמת שכונה יהודית בלב החולות. חולדאי הסביר: "בבסיסו של כל מעשה קולנועי עומד חלום. גם דוק אביב התחיל בחלום. מתחילת דרכה, עוד בהיותה לא יותר מעיירה, הייתה תל אביב מחוברת לתרבות העולם בקשר חי ומפרה. בהתחלה היה זה קשר חד כיווני של יניקה בלבד אבל ככל שהלכה העיר והפכה למרכז עולמי של יצירה איכותית בכל תחומי האמנות, הפכה ההפריה להדדית".

"דוקאביב" שם לו למטרה לקדם ולהפיץ את העשייה הדוקומנטרית בארץ לקהל רב ברחבי העולם. בשנה ה-11 לקיומו לוקח הפסטיבל חלק בחגיגות המאה של העיר תל אביב. הסרטים מוקרנים הפעם בכמה אתרים מרכזיים בעיר: הסינמטק, בית ציוני אמריקה, הנמל ומוזיאון תל אביב. לתחרויות המסורתיות של הפסטיבל נוספו אירועים, בהם "דוקפוד", הנוגע באוכל על היבטיו השונים, "סקסידוק" המציג סרטים המתמקדים במיניות, "דוקוצ'אלנג"- תחרות סרטים דוקומנטריים קצרים העוסקים, איך לא, בתל אביב.

יחד עם זאת, דווקא הסרט שנבחר לפתוח את הפסטיבל, כלל לא עסק בתל אביב וחגיגות המאה. אם כי, הוא גם לא מטפל בסוגייה הנפוצה ביותר בפסטיבל השנה, מבנה המשפחה המודרנית, לדבריה של גליה בדור, מנהלת הפסטיבל. הסרט "השמצה" של הבמאי, יקיר הפסטיבל, יואב שמיר בוחן את תופעת האנטישמיות מנקודות מבט שונות של יהודים בעיקר, בארץ ובעולם.

שמיר הסביר בתחילת הסרט, כי בחר לצלם אותו מכיוון שהוא בעצמו מעולם לא חווה אנטישמיות. על מנת להבין את התופעה, הוא יצא למסע בעקבות משמעות המושג, במסגרתו התלווה לתלמידי תיכון בביקור בפולין, לאייב פוקסמן, יו"ר הליגה האמריקאית נגד השמצה, ששמה לה למטרה להילחם בתופעה המתגברת, לטענתה ברחבי העולם ולשלושה אנשי אקדמיה אמריקאים שדווקא טוענים כי האנטישמיות המודרנית היא ברובה המצאה של היהודים, ותירוץ המצדיק את התנהלותה של מדינת ישראל. הסרט מתמקד בשואה - הביטוי הקיצוני ביותר לאנטישמיות. זאת למרות שעמדת הבמאי לאורך כל הסרט הייתה לשכוח את העבר ולבנות את העתיד.

מתקשה למצוא חנייה

בהתחלה, המסע של שמיר מעורר ציפיות גדולות. הוא מראיין את סבתו בת ה-90, שמשפחתה התיישבה בארץ במאה ה-19 שטוענת כי היהודים בגולה לא באמת חוו אנטישמיות, שכן אם היו סובלים ממנה, הם כבר היו עולים לארץ. היא למעשה משתמשת באותם סטריאוטיפים אנטישמיים, לפיהם יהודים הם רמאים המרוויחים את כספם מהלוואות בריבית.

בביקור עם בני הנוער בפולין, הוא נחשף לאנטישמיות מדומה כאשר חבורת נערות ישראליות מפרשת הערה עוקצנית של זקן פולני על כך שעברית נשמעת לו כמו סינית מתורגמת לאמירה שישראלים הם כלבים. לכאורה נראה כי כיוון הסרט ברור. האנטישמיות היא המצאה שרקח העם היהודי במוחו הקודח. אבל אז הוא עושה פניית פרסה ומתחיל לחפש אחר הוכחות לקיום האנטישמיות בתפוצות.

בשלב זה יוצר הבמאי בליל של עמדות סותרות וחלקן אף מאוד קיצוניות עד כי הצופה הרציונלי ביותר קורס תחת העומס של סימני השאלה. הניסיון לייצר אמת גרם לבלבול מול הדעות על קיומה והשפעתה של האנטישמיות. בדומה לכך יכול הבמאי להחליט לתעד את יום הבחירות האחרון בארץ, ולשאול אנשים מי צריך להוביל את ישראל ולאן. כך קרה שכאשר ד"ר נורמן פינקלשטיין, יהודי בן לניצולי שואה הטוען כי היהודים מנצלים את השואה לקידום האינטרסים והצדקת הכיבוש, השווה את פוקסמן להיטלר, אנחנו כצופות לא הזדעזענו. מרוב אמירות פרובוקטיביות, סף הרגש שלנו כבר היה שחוק והסבלנות פקעה. הקור המקפיא והכאוס שהסרט יצר גרם ללא מעט מהנוכחים לעזוב לפני סוף האירוע.

אילנה צור, יוזמת הפסטיבל והמנהלת האמנותית, ציינה לפני הקרנת הסרט כי הוא נבחר לפתוח את הפסטיבל במטרה ליצור דיון במרחב הציבורי אודות הנושא החשוב. הציפייה הייתה ששמיר, שכבר עורר בעבר סערה ציבורית עם סרטו "מחסומים" ב-2003 בנושא התנהלות חיילי צה"ל בשטחים, יצליח לעשות זאת שוב. ככל הנראה ציפייה זו לא הולכת להתממש. שכן, מרוב עצים לא רואים את היער. הצופה מתקשה למצוא את הפואנטה של הסרט כשם שאדם ממוצע מתקשה למצוא חנייה בתל אביב.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. היה שווה לחכות
פשוט מ' 10.05.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©