הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דמותו הנרמסת
 
ד"ר שמעון שיבר, מנהל תיכון שהואשם בביצוע מעשים מגונים, פתח בלוג ביו-טיוב כי הוא לא היה מרוצה מהסיקור התקשורתי. האם מדובר בזירה חדשה בקרב על דעת הקהל?
מאת רוני לוין | 10.05.2009
 

"צופים וגולשים יקרים שלום, שמי שמעון שיבר. רובכם אני מניח, כלל לא הכרתם אותי לפני חודשיים. פשוט, יום אחד דמותי ותמונתי כבשו כל מסך והתנוססו בכל אמצעי התקשורת שלא ברצוני".

במילים אלו נפתח הבלוג של ד"ר שמעון שיבר, מנהל תיכון "עמית עמל" בראשון לציון, שמואשם בביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית בארבעה מקרים. שיבר, שלא היה מרוצה מהסיקור אותו קיבל מהעיתונאים, שכר יועצי תקשורת, הקים אולפן מאולתר בביתו, וכחלק מהמאבק על דעת הקהל דאג להעלות סרטונים ליוטיוב.

"אני רוצה לשתף אתכם בתחושה שרבים מכם לא התנסיתם בה מעולם, תחושה של אדם המתמודד עם הרגעים הקשים והמורכבים בחייו, כואב לי, כי בני משפחתי, חברי ותלמידי, נאלצים להתמודד עם התחושה שהדמות של האבא, הסבא והמורה שהייתה להם להערכה ולכבוד נרמסת ברגל גסה".

המתקפה הנצחית על התקשורת עסקה בסיקור לא הוגן, העיתונאים הואשמו בבוטות, התנשאות, כוחנות, זחיחות, אהבה עצמית וראיית הנושאים מנקודת השקפה אישית וצרה. המהדרין יאמרו שהעיתונאים הם בסך הכול שבויים של יח"צנים ודוברים, והחדשות הפכו בעצם למצרך בידורי. יש פחות News ויותר Views.

החליט לבחון את גבולות המדיום הדמוקרטי ביותר שקיים. ד"ר שמעון שיבר
תצלום: מתןך הבלוג ביו טיוב

הגדילו לעשות עיתונאים שפתחו בלוג בו הם יכולים לכתוב בחופשיות יתרה, ללא עריכה או צנזורה פנימית ולשתף את הקוראים בחוויות אישיות תוך הצצה לעולם הפנימי של העיתונות. בעקבות האמרות הללו, כאשר ברקע מהדהד אופן הסיקור לו זכה הנשיא לשעבר משה קצב, החליט שיבר לעקוף את אמצעי התקשורת המסורתיים, ולבחון את הגבולות של המדיום הדמוקרטי ביותר שקיים.

"בימים האחרונים הוצאו מספר פרסומים מהקשרם וכאן המקום לתקנם, אינני במעצר בית כלל וכלל, אני יכול לצאת את ביתי בכל שעות היממה, ללא פיקוח, ללא מלווה".

אני לא יודע מה עובר בראשה של המתלוננת כאשר היא שומעת את המנהל אומר את הדברים הללו, אני גם לא מתכוון לייצר את הרושם שהוא אשם, בין אם הוא ביצע את המעשים המיוחסים לו ובין אם לאו, זהו תפקידו של בית המשפט לקבוע. אולם יש כאן סוגייה הנוגעת לאפשרות של כל פרט ליצור את אופן הסיקור שבו הוא מעוניין.

כך למשל מציב שיבר את המצלמה בסלון ביתו, כאשר הוא יושב נינוח על הספה הגדולה, לבוש בחולצה מכופתרת, משקפיים עם מסגרת שחורה בקצה חותמו, מאחוריו הספרייה בה ניצבים ספרים בסדר מופתי, כיאה לאיש מתורבת, קולו סמוך ובטוח, הוא מישיר את מבטו למצלמה ומדבר בטון אבהי ומרגיע. זהו ללא ספק סיקור שונה לגמרי מזה שקיבל קודם.

"זה מחמם את הלב לגלות את גלי האהדה המחזקים אותי בשעות קשות אלו, הם ההוכחה ש- 35 שנות חיי ועבודתי לא היו לריק".

השאלה הבלתי נמנעת היא איזו משמעות יש לסיקור העיתונאי, כאשר כל אדם יכול לגשת בצורה בלתי אמצעית, ללא צורך בתיווך, ולהטות את דעת הקהל לטובתו. האם מעתה נראה מלחמת סיקורים בין כלי התקשורת המסורתיים ובין יוטיוב ופייסבוק. או שייתכן כי המאבק החל עוד בבחירות האחרונות בארצות הברית, כאשר הפוליטיקאים העדיפו לחזק את תדמיתם בציבור ישירות באמצעות האינטרנט ולא באמצעות תיווך העיתונאים, וזהו בסך הכול עוד סממן של אותו מאבק?

ההיבט המשפטי הוא רק אחד מבין רבים בפרשה זו. האם אדם יכול לפתוח בלוג בזמן שמתנהלת נגדו חקירה משטרתית. מנקודת מבט תקשורתית זהו מקרה מרתק שימשיך להתפתח ולהסתבך ככל שהחקירה תעמיק, וככל שמואשמים אחרים יגלו את הכוח העצום הטמון ביכולת לסקר את עצמך. אין ספק שמבחינה הזו, הפרשה רק התחילה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©