הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חרב פיפיות
 
בניגוד לביקורת הארסית שמופנית בכלי התקשורת כלפי דודו טופז ומעשיו האלימים, יוסי אבידר טוען שמדובר בניצול צבוע וציני של אמן שהוזנח קשות, ונבעט על ידי מי שהיו צריכים לטפל בו במלוא העדינות והרצינות הנדרשים לאדם במצבו
מאת יוסי אבידר | 06.06.2009
 

נדמה כאילו כל אמצעי התקשורת בישראל שילבו כוחות נגד המלך לשעבר של תוכניות הבידור והאירוח, דודו טופז. ללא ספק, הקול המאוחד שהיה בהם הוא טון אליטיסטי וחסר רחמים, המפנה אצבע מאשימה כאילו היה הורה טרחני המעניש את ילדו הסורר, ושולח אותו לחדרו ללא ארוחה חמה.

המילים חמלה, רחמים ואנושיות מעולם לא היו כה רחוקות מדעת הקהל ואנשי הביצה המקומית והמתחסדת. עיתונאים רבים נהנו לצלוב את טופז ולהעלות אותו על המוקד בפרהסיה, תוך שהם מציגים אותו כשליחו של השטן הנכנע ליצר הרע והתמקדו רק בבכירים המסכנים שעברו טראומה, אך שכחו את הסיפור האנושי קורע הלב והטרגי, על אדם מתוסכל שאיבד את הסיבה לקום בבוקר, ואף ניסה לשים קץ לחייו.

כלי התקשורת בחרו להציג מציאות הרבה יותר פשטנית הניתנת לעיכול כאשר ציירה את טופז כמפלצת שטנית, בעוד מנהלי הזכייניות של ערוץ 2 נדחקו לנישת הקורבנות המיוסרים. חבל רק שהמציאות בה אנו חיים מורכבת הרבה יותר. סילוף כזה של המציאות נובע ככל הנראה מכך שככל שהיא יותר סכמטית היא הרבה יותר ברורה ומוכרת עיתונים. בעולם קפיטליסטי, הדבר היחיד שמעניין את עורכי העיתונים הוא לראות את הקופה רושמת בקדחתנות. "ידיעות אחרונות" למשל, בחר להקדיש 80% מעמודי החדשות לפרשה ביום שלאחר המעצר של טופז, רק כדי לתת לציבור את "החדשות" שמעניינות אותו, אך שוב מעל בתפקידו והפקיר את החדשות החשובות שהציבור חייב לדעת מחוץ לסדר היום.

התקשורת מפנה אליו אצבע מאשימה כמו הורה טרחני המעניש את ילדו הסורר. דודו טופז
 

כמה קל לשבת בתוך מתחם הנוחות של הצופה הביתי ולהיות שיפוטי כלפי טופז. כמה פשוט לומר "בואנה, הטופז הזה חולה נפש, פשוט מופרע, מגיע לו ללכת לכלא". האם אי פעם נפלתם מראש הר לתחתית התהום במהירות כה אדירה שלא ניתנה לכם הזדמנות לעכל את רוע הגזרה? האם ניסיתם, ולו לרגע אחד לשים את עצמכם בנעליו? לחוש את כאבו? האם מישהו מכם שיווה בנפשו איזו תחושה איומה חש טופז, שהיה אחד מאלו שלימד את כולם כיצד עושים טלוויזיה מסחרית, שבשיאה הגיעה ל-51% רייטינג, והם בסופו של דבר נעצו סכין בגבו, ודחקו את רגליו מהפריים טיים. במילים אחרות, רגע אחרי שהוא הגיע לפסגה, בעלי השררה זרקו אותו לכלבים.

תחושת הבגידה צורבת כחותם וממאנת להגליד במהרה. לבטח, מעולם לא ידעתם עד כמה זה קשה להיאבק כנגד עצמך וכנגד כעסך על בסיס יומי. זהו מאבק עיקש, מעייף וחסר פשרות. לכן אין פלא שאדם כזה ימצא את עצמו עושה דברים שאינם מתקבלים על הדעת. הם אינם נובעים מתוך רוע בסיסי, אלא מתוך מצוקה נוראית שניסה לשדר לסביבה שלו זמן רב כל כך. הכתובת הייתה על הקיר, אך רבים התעלמו ממנה. רק לפני שלושה חודשים טופז דיבר בהרחבה בתוכנית הרדיו "שעת נפש" על מצבו הנפשי המעורער, ואף הודה בכך שהוא משתמש בתרופות פסיכיאטריות. הוא סיפר על טיפולים פסיכולוגיים ממושכים, וניסיונות רבים להיאבק בתסכולו הרב. האם נעשה משהו בנדון? האם מישהו בחר להרים את הכפפה?

פעמים רבות, כאשר אדם מן היישוב נתקל באדם שסרח וקל וחומר בכוכב, הוא מיד חייב לנקוט עמדה מנטלית. לרוב הוא יילך לאחד משני כיוונים מנוגדים, דחייה או אמפתיה. בדרך כלל, כל אדם שולף את הדיסקט הפנימי שמוטען בתרבות בבית הוריו, וקורא בצורה סמויה כיצד לנהוג באדם שסטה מדרך הישר. רובנו מתכסים באצטלה של צדקנות, ושופטים את אותו אדם בחומרה ללא רצון להבין את נפשו המצולקת.

אך האם כולנו יודעים מהו שברון לב? מהם לילות לבנים? מהם ייסורי נפש אדירי עוצמה? עד כמה קשה להתרומם מפי התהום ולחייך בשנית? עד כמה קשה למצוא שוב את האור בחייך, ולמצוא משמעות בעולם כאוטי חסר משמעות שכזה? אך בייחוד מפתיע כוחה של התקשורת ויכולתה לשמש כחרב פיפיות. זו תרבות רייטינג הממליכה כוכבים ומדיחה אותם כהרף עין. ניסיון העבר מלמד עד כמה היא בוגדנית, ערמומית, וחסרת רחמים.

באצטלה של צדקנות שפטו אותו מבלי להבין את נפשו המצולקת. דודו טופז
תצלום : מתוך חדשות ערוץ 2

לפני כמה שנים ג'קו אייזנברג קיבל את אהדת הציבור ביחד עם סיקור תקשורתי חיובי לאחר זכייתו ב"כוכב נולד 4". זמן קצר לאחר מכן הוא עורר סערה תקשורתית, עקב התבטאויות בעייתיות בנושא אי גיוסו לצה"ל, ביחד עם חשיפת שיר שהוקלט ארבע שנים קודם ובו המילים "מדינה זונה, מדינה מוצצת". כתוצאה מכך חלה ירידה חדה בפופולריות שלו. בראיון ל"מעריב", סיפר על העובדה שלא גויס לצה"ל, וציין שאינו מתחרט על כך. הראיון הוביל לתגובות חריפות בקרב הציבור, ולמתקפה חסרת תקדים של העיתונאי בן כספית באותו עיתון. אייזנברג הפך למצורע ונאלץ בעל כורחו לברוח כל עוד נפשו בו מזעמו של האספסוף.

ישנו פרק עוקצני ב"סאות'פארק", בו תושבי העיירה מתעסקים בצורה אובססיבית בבריטני ספירס. אחרי שהיא יורה לעצמה בראש, וללא ספק ניתן לראות שהזמרת "איבדה את הראש", הציבור בעיירה שכוחת האל לא מרפה וממשיך לרדוף אותה בכפייתיות, מתעלם מכך שראשה נערף ומעוניין במותה. בסוף הפרק ההמונים אף רוצחים את ספירס וממליכים יורשת חדשה. כמה נהנו לראות את ספירס מושפלת, כמה כיף היה לראות אותה עם מבט של טירוף בעיניים וקרחת בורקת, כמה שכחו באותם רגעים שגם היא בנאדם שעובר קשיים בחייו.

ב-1983 ונסה ויליאמס זכתה בתואר מיס אמריקה, אך לדאבונה בקיץ 1984, עשרה חודשים לאחר מכן, נפוצו שמועות על תצלומי עירום שלה מפרויקט צילום פרטי משנת 1982, ויליאמס האמינה בתום לב שהתמונות הושמדו מזמן, אך עורך "פנטהאוס" שם את ידו עליהן, ופרסם אותן במגזין ללא הסכמתה. התמונות עוררו שערורייה בארה"ב, ובעקבותיה היא נאלצה לוותר על הכתר, ואף להיעלם לכמה שנים מהבמה הציבורית. אינני מבין מדוע כאשר כוכב מגלה פן אנושי וחושף את הצלקת הנפשית המטפורית שלו, התקשורת והציבור נהנים לרמוס אותו כאסקופה הנדרסת, כאילו ניפצו את האשליה האידיאלית שגם אותו כוכב הוא בן אנוש עם פחדים, מצוקות, קשיים וטעויות אנושיות.

נדמה כאילו גם המשטרה שותפה לציבור ולתקשורת ברמיסתו של טופז. גורם בכיר במשטרה צוטט לאחרונה כשאמר "מי שכינה את הימין כצ'חצ'חים, התגלה כצ'חצ'ח לא קטן, בבחינת הפוסל במומו פוסל". נראה כי הדובר הוא ככל הנראה מזרחי שלא שכח ולא סלח למרות שעברו שנים כה רבות מאז פליטת הפה של טופז. כאשר קראתי את דבריו, הבנתי כיצד השסע העדתי בחברה הישראלית נפער שוב לרווחה. באותו רגע נפתחה מערכה חדשה נגד הבדרן בה כל יוצאי עדות המזרח חזרו בשנית לפרוע חוב ישן נגד האשכנזי האליטיסט שהעליב אותם בעבר.

יתחברו למציאות

אנשי הטלוויזיה טענו כי טופז ותכניו הטלוויזיוניים שטחיים ורדודים ולכן הורדו מהמסך. זוהי טענה מעניינת, שכן לא ידעתי שתוכניות ריאליטי שממלאות את השידורים במקומו, הן האיכות בהתגלמותה. "הישרדות", "המירוץ למיליון", "היפה והחנון", "האח הגדול" ו"כוכב נולד" הן התוכניות הרדודות, המטופשות והמזלזלות ביותר באינטליגנציה של הצופה, ששודרו אי פעם בטלוויזיה המסחרית. אז אולי כדאי שאותם מבקרים יפסיקו להתיימר לקבוע לצופים מהי תוכנית איכותית ושבדרך יתחברו למציאות.

דרך סיפורו של טופז, עולה כזעקה גדולה מידת האטימות וחוסר הרגישות של הציבור לכאבו של אדם. מורגש גם העדר טיפול יעיל מצד התקשורת בישראל באיתור בעיות ובמתן פתרונות הולמים לשוק בעל ריכוזיות גבוהה. כמו כן הוא מעלה לדיון את השאלה כיצד אדם שכזה מגיע לשפל המדרגה מבלי שאיש מהסובבים אותו ינקוט בפעולה כלשהי ומביע תרעומת על אוזלת היד וחוסר היעילות של החברה והממסד בטיפול בבעיות של אזרחיה. מדוע היא לא  מלמדת אנשים לפרוק כעסים בצורה יעילה ואפקטיבית ורק מתעסקת בקטילתם?

האם מצדו האחד של המתרס עמדה אהבתו התלויה בדבר של הקהל, ומצידו השני הוקסמתי מרגישותו ונאמנותו של אחיו של טופז, שלמרות המעשים המיוחסים, חיבק ועודד את רוחו גם לאחר שטעה. כנראה שבסופו של דבר, צופים המשנים את חברבורותיהם ישנם כחול אשר על שפת הים, אולם משפחה אוהבת ונאמנה יש רק אחת.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
3 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. על מה אתה מדבר ???
ברי 07.06.2009
 
 
2. כל מילה בסלע
עדי 24.07.2009
 
 
3. ל - 1 אתה טועה
ערן 05.01.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©