הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כוכב אחד מעז
 
למרות שלברון ג'יימס הוכתר ככליל השלמות, רגע אחרי שליגת ה-NBA הסתיימה, שי נמרודי שמח שקליבלנד קבוצתו הודחה בחצי הגמר, מה שהוכיח שוב שההצלחה בכדורסל חייבת להיות קבוצתית
מאת שי נמרודי | 17.06.2009
 

העונה ב-NBA אמנם הסתיימה כשקובי בראיינט וחבריו עיטרו את אצבעותיהם בטבעת מוזהבת, אך הרגע המשמעותי של העונה הזו בפרט, ושל ה-NBA בכלל, התרחש ביום בו הסתיימה סדרת גמר המזרח, וקליבלנד של לברון ג'יימס הודחה. אין לי ולא כלום נגד המלך לברון, ובהחלט קשה לצאת נגד המכונה העל אנושית הזו. עולם הכדורסל זכה לראות מעט מאוד פנומנים ברמה הזו, וישנם אף שיטענו כי יכולת כזו טרם נראתה. כליל השלמות, יצור במיוחד במינו שכל סופרלטיב אפשרי עליו כבר נאמר.

מבט חטוף במספרים שהוא השיג העונה (בליגה ובפלייאוף) מהווה אינדיקציה לכך, אבל בהחלט לא מספר את הסיפור בשלמותו: 28.4 נקודות למשחק במהלך העונה הרגילה, 7.6 ריבאונדים ו-7.2 אסיסטים שהלכו והתעצמו לכדי 35.3 נקודות למשחק בפלייאוף, 9.1 ריבאונדים ו - 7.3 אסיסטים. מפלצת, כבר אמרנו? בנוסף, ג'יימס הוא ילד טוב אוהיו, שלא עושה בעיות ולא מככב במסדרי זיהוי, כמו לא מעט מעמיתיו לליגה.

ובכל זאת החזקתי אצבעות ליריבות של קליבלנד לכל אורך הפלייאוף. דטרויט ואטלנטה המסכנות טוטאו בקלילות, אבל לא הרמתי ידיים ותליתי תקוותי בדווייט הווארד, הידו טורקוגלו ושאר חברי הלהקה מאורלנדו. וכאשר ירד המסך על סדרת גמר המזרח בה רשם קינג ג'יימס עוד רגע קסום שייחרט בספרי ההיסטוריה (למי שלא ראה את סיום המשחק השני בסדרה - סורו מהר ליוטיוב), אפשר היה לנשום לרווחה, קליבלנד ולברון בחוץ, אורלנדו ממשיכה לדייט עם הלייקרס בגמר ה-NBA.

קשה לצאת נגד המכונה העל אנושית הזו. לברון ג'יימס
 

בתור אוהד של הליגה ושל משחק הכדורסל בכלל, חשוב היה שלברון יודח. זאת לא אשמתו שהוא מושלם, אולם. לא בגלל שהוא מייצג עיר משעממת למדי, אלא מכיוון שזכייה של קליבלנד באליפות, הייתה קובעת כי בליגת הכדורסל הטובה בעולם אפשר לזכות בטבעת עם שחקן אחד בלבד. זו לא הגזמה. קליבלנד קבאלירס של 2009, זו שסיימה עם המאזן הטוב בליגה (16-66) היא קבוצה של שחקן אחד. את הצוות המסייע של ג'יימס נכון יותר לכנות "הצוות הצולע". במשך 82 משחקים בעונה הרגילה, ועוד 14 בפלייאוף, ג'יימס לא קיבל עזרה מאף חבר. על המגרש ניצבו אמנם חמישה שחקנים, אך בפועל רק אחד התרוצץ והתעופף, האחרים שימשו ניצבים. עם כל הכבוד למו וויליאמס, דלונטה ווסט, זידרונאס אילגאוסקאס ובן וואלאס, קליבלנד היא מופע של שחקן אחד.

בשל כך, לכל אורך העונה הרגשתי לא בנוח עם ההצלחה של ה"קאבלירס". לצד הנאה מרבית מהביצועים המלהיבים של ג'יימס, התאכזבתי מכך ששחקן אחד, יחיד מדורו ומסוגו אמנם, מסוגל לשאת על גבו קבוצה שלמה ולהוביל אותה עד לתואר הנחשק. לאן נעלם משחק הצוות? היכן מתחבא המושג "קבוצה"? כך, התברר, זמנית כמובן, ששחקן אחד יכול להיות גדול יותר מהמשחק אותו הוא משחק. זה אולי יישמע דרמטי מדי, אבל עתיד הליגה כולה עמד על כפות המאזניים, שאלה מהותית עמדה להכרעה. לשמחת שוחרי הכדורסל, התשובה שקיבלנו היא: אין שחקן גדול מהמשחק. לפחות בינתיים.

סקירה קצרה של האלופות והקבוצות הגדולות בליגה לאורך השנים, מוכיחה כי בכל הצלחה היו בדרך כלל יותר מסופרסטאר אחד, ותמיד גם צוות מסייע מכובד, שלולא תרומתו לא ניתן היה להשלים את המלאכה. מספיק להעיף מבט לאלופות השנים האחרונות. בוסטון בעונת 2008-2007 הורכבה מכוכבים כמו ריי אלן, פול פירס וקווין גארנט, וגם אלו לא בהכרח היו מספיקים לולא העזרה ברגעים המכריעים מכיוונו של פי.ג'יי בראון קשישא ורייג'ון רונדו הנפלא. סן אנטוניו בעונה לפני (וככלל, השושלת שזכתה בשלוש אליפויות בשנים אי זוגיות) הורכבה מטריו מכובד של טים דאנקן, טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי. וגם זה לא היה מספיק בלי השלשות של רוברט הורי וההגנה של ברוס בואן.

מיאמי של עונת 2006-2005 הייתה קבוצה של שניים: דוויין ווייד ושאקיל אוניל, שנעזרו רבות בשירותם האדיב של ג'יימס פוזי ואלונזו מורנינג. דטריוט בעונת 2004-2003 ממש המציאה את המושג "קבוצה" כשלקחה אליפות ללא סופרסטאר אמיתי, אלא כל אחד משחקניה יכל להיות הכוכב בערב נתון. ריפ המילטון, צ'ונסי בילאפס, ראשיד ובן וואלאס, הידועים בכינויים צמד הוואלאסים וטיישון פרינס. אף אחד מהם עדיין לא אמר את המילה האחרונה,  כמו שיאה לכוכבים הגדולים באמת.

הוא וחבריו עיטרו את אצבעותיהם בטבעת מוזהבת. קובי בראיינט
 

נמשיך במסע לאחור. השושלת של הלייקרס בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000 התבססה של שניים - קובי בראיינט ושאקיל אוניל, ואלו צריכים להגיד תודה רבה לדרק פישר, רוברט הורי וריק פוקס. גם הוד מלכותו מייקל ג'ורדן לא היה עושה את זה בשיקאגו בולס בלי סקוטי פיפן, דניס רודמן, סטיב קר וג'ון פקסון. כמו כן, מג'יק ג'ונסון היה כושל כנראה ללא עזרתם של קארים עבדול ג'באר וג'יימס וורת'י.

יתר על כן, דטרויט של סוף שנות השמונים התבססה על ג'ו דומארס, אייזיאה תומאס ודניס רודמן, וגם לארי בירד, מאמן העבר ב-NBA, לא היה עושה את זה בלי קווין מקהייל, ורוברט פאריש שנחשבו בבוסטון סלטיקס של תחילת שנות ה- 80 לשלישיית קו הבסיס (או הקו הקדמי) הטובה ביותר בכל הזמנים. אם נרחיק עד השושלת המפוארת של הסלטיקס בשנות השישים, נמצא שם גם טריו מוביל - ביל ראסל, ג'ון האבליצ'ק ובוב קוזי.

ההיסטוריה מוכיחה כי כל האלופות הגדולות, האימפריות שכתבו את תולדות ליגת ה-NBA הורכבו מכמה כוכבים, וכי שחקן אחד לבד אף פעם לא הספיק. לברון ג'יימס וה"קאבלירס" שלו, מודל 2009, איימו לשכתב את ההיסטוריה ולקבוע מציאות חדשה, פחות נעימה לאוהבי המשחק. כזו שתרמוס לחלוטין את המונח "קבוצה". אולם, בסופו של יום הם נעצרו, כמה צפוי, בידי קבוצה. כזו שמטפחת אמנם את אחת המפלצות המרשימות שנראו בליגה, דווייט הווארד, אבל לצידו מבליטה גם את טורקוגלו, מייקל פייטרוס וגם ג'אמיר נלסון (עד שנפצע). 

עם זאת, כל אלו הוכיחו בשבוע האחרון, כי הם לא יכולים למועדון מפואר שמציג לראווה קבוצה טובה הרבה יותר, תרתי משמע. כזו שיש בה את קובי בראיינט, פאו גאסול (שבואו באמצע העונה שעברה שידרג את הלייקרס לאין שיעור והוכיח שקובי לא יכול להצליח לבד), לאמאר אודום, אנדרו ביינום, ואחד - דרק פישר. זוכרים? ליבם של רבים יצא אל ג'יימס אחרי ההדחה מול אורלנדו, אבל אני שואל: איך זה שכוכב אחד מעז? 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©