הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עבדים אנחנו
 
ימי העבדות לא תמו. הם פשוט הוחלפו בשעות עבודה מתישות שלא משאירות שום סיכוי לעשות משהו חוץ מלהירדם בערב מול הטלוויזיה. המכה ה-11
מאת יוסי אבידר | 13.07.2009
 

בשמונה באפריל 2009 הגיע הרגע המיוחל בו כל יושבי הבית היו מסובין סביב שולחן מוארך. "מתחילים"? שאל אחד הגברים והחל בקריאת ה"הגדה". בת דודתי בת השמונה, שגומותיה מחייכות ישבה לצדי. מדי פעם הבטתי בה מטפלת בחיות הוובקינז שלה, שחס וחלילה לא ירגישו נטושות. ברגע המכריע, כמו בכל שנה, הילדים הקטנים במשפחה רבו מי יקריא את "מה נשתנה". אולם מה שלכד את תשומת לבי היה אותו נוסח ישן אך מוכר כל כך: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". חיוך ציני נסוך על שפתי, באמת תודה לאלוהים הנפלא, ששחרר אותנו מנחת זרועו של פרעה. לא שבזמנים אלו אנו לא משועבדים.

בשמונה באפריל 2009 בעודנו אוכלים, שוחחתי גם עם בת דודתי (27) שסיימה לא מזמן תואר ראשון במינהל עסקים, ועובדת באחד ממשרדי הפרסום הגדולים בארץ. עיניה הבריקו כאשר דיברה על עבודתה. "ומה לגבי השעות? המשכורת?" שאלתי. היא חייכה לעצמה. כנראה נגעתי בנושא כאוב. "5,000 שקלים ובדרך כלל לא יוצאת מהמשרד לפני שמונה או תשע בערב". הרמתי גבות בהפתעה. "תשע! את מתכוונת, בלילה?" אני מדגיש לצורך שעשוע. "תשמע, היו גם פעמים שנשארתי עד חצות כי יש פרויקט שצריך להגיש ויש לנו דד-ליין, אין מה לעשות" היא מסבירה. "ומה זה נחשב לצאת מוקדם?" הצקתי, "שבע בערב" ענתה בלי למצמץ.

ויוציאנו אלוהים מהעבדות הקפיטליסטית ביד חזקה וזרוע נטויה. מצעד האחד במאי
תצלום : דרור פיק

ב-12 באפריל 2009 אני וחבר טוב ישבנו סביב שולחן עגלגל וחיכינו לאוכל. המלצר הגיע כשטס בידיו והניח את ההמבורגרים על השולחן. ללא גינונים מיותרים, התחלתי לנבור בהמבורגר העסיסי שנמצא על הצלחת. "נו, ספר על אוסטרליה, איך היה?" אני שואל תוך כדי בליסה בפה מלא. "יוסי, לא הבנתי כלום. קודם כל תסיים את מה שיש לך בפה. אתה מתנהג ממש כמו ילד קטן" הוא הקניט אותי ולמרות זאת סיפר. "תשמע, זה עולם אחר, אנשים שם מסיימים לעבוד בסביבות ארבע אחר הצהריים ואלה שממש נטחנים, עובדים עד 17:00.

"מה? אני לא מאמין?" פי נפער לרווחה. "אין, זה עולם אחר, בלי צחוק, יש שם ממש את המושג שעות פנאי, כל הנושא הזה שם מאוד מפותח. בארץ לעומת זאת, אתה חוזר הביתה מהעבודה ב-20:00 ואז כבר אין כוח לכלום. לא לצאת, לא ללכת לחדר כושר או סתם לרכב בפארק. בדרך כלל אתה מוצא את עצמך מרוח על הספה, בוהה בערוצים מסחריים בתוכניות שמשדרות תכנים מטופשים וחסרי משמעות ודוחפות לך על הדרך תוכן שיווקי" הוא הפריח קריאת אכזבה קטנה לחלל המסעדה.

"אתה מבין, הכול בחיים חוזר על עצמו. אנחנו נמשיך לרדוף אחרי מצבור מטורף של שעות עבודה, נרצה לזכות בהערכה של המעסיק, לבנות את עצמנו ולהתחיל מהתחתית. עד מהרה ישתלט עלינו הרעב ליותר יוקרה, יותר תהילה ויותר כסף. כך החיים יימשכו עד שיחלפו הנעורים ואז תגיע ההידרדרות, והזיקנה תקפוץ עלינו  ותיתן בנו את אותותיה הבלתי נמנעים. ועל ערש דווי במה ניזכר? שעבדנו המון שעות? שלא היה לנו זמן לעשות את הדברים שאנו באמת אוהבים, רכיבה על אופניים, חדר כושר, שחייה, ספר טוב, קולנוע, פלייסטשיין, מוסיקה, צפייה במשחק כדורסל מרתק, לכתוב או סתם להיפגש עם חברים".

ב-17 באפריל 2009 ישבתי בארוחת ערב של יום שישי בבית הורי. גם אחותי וחבר שלה הצטרפו כי השבוע זה התור שלנו. "נו, מה את חושבת על זה שהבת שלך חולת עבודה וחוזרת מהעבודה כל יום ב-22:00 הביתה? אני בקושי רואה אותה". הפנה החבר שאלה נוקבת לאמא שלנו.

הלקוח שילם הרבה כסף וחייבים לספק לו את הסחורה בזמן. חדר ישיבות
תצלום : sxc

ב-22 באפריל 2009. חיכיתי לאוטובוס, ופגשתי חבר ילדות שלא ראיתי שנים. הוא סיפר  שסיים לימודי תואר שני בכלכלה ושהוא עובד באחד המשרדים הגדולים בארץ בעל מוניטין רב. "אין מה לעשות, לפעמים אני חוזר ממש מאוחר הביתה, מדי פעם יש פרויקטים שנקנים מהמעסיק שלי במיליוני דולרים, ואני חייב לתת את כול כולי לעבודה, הלקוח שילם הרבה כסף ולכן חייבים לספק לו את הסחורה בזמן". יום לפני האחד במאי 2009 הבטתי בלוח השנה ובישרתי לכולם בעבודה שמחר האחד במאי. "מה זה?" שאלו. נו באמת, "אחד במאי זהו יום הפועלים הבינלאומי שייעודו לסמל סולידריות בין ארגוני עובדים, ותכליתו העיקרית ליצור מאבק למען תנאי עבודה טובים יותר". אני זוכר שכילד בשנות השמונים, האחד במאי היה יום שדיברו אודותיו רבות בכלי התקשורת. אופיו של יום זה היה דומה לחג כמו פורים שבו חלק מהמשק הושבת. משנות ה-90 איבד החג בהדרגה את מעמדו בישראל, וכיום הוא כמעט שאינו מצוין, אם כי הוא עודנו בגדר יום בחירה בחלק ממקומות העבודה.

קרל מארקס טען שהמעמד השליט מנצל את מעמד הפועלים. בעיני, למרות שהשעבוד המודרני נמשך, לא ניתן לומר שתמונת המצב כיום היא זהה, לכל עובד ישנם "חוקי מגן" שמבטיחים לו את התנאים הסוציאליים המינימליים ביותר. למרות זאת אנחנו עובדים שעות על גבי שעות רק כדי שהמעסיק יהיה מרוצה, ולמענו אנו מוותרים על שעות הפנאי. גם כלי התקשורת מגויסים ומנוצלים על ידי המעמד השליט, וכתוצאה מכך מאפשרים למעמד זה להנציח את המצב הקיים. ייתכנו אף מקרים בהם עיתונאי יבקש לפרסם מאמר על כך שיש להעשיר את שעות הפנאי של אזרחי ישראל, וכתבתו לא תתקבל באהדה רבה, מתוך תפיסה שהבעלים של כלי התקשורת הם אלה שיקבעו בסופו של דבר אלו מסרים, דעות, וקולות יועברו בתקשורת. בעל המאה הוא בעל הדעה.

בסופו של דבר, התקשורת היא כלי כלכלי לכל דבר, עם רצון למקסם רווחים. לכן, לרוב, כלי תקשורת בישראל לא ירצו להתעסק למשל עם נושא זכויות העובד. ישנם מקרים יוצאי דופן, אך ניתן לומר כי באופן גורף השיקול הכלכלי מהווה חלק משמעותי בהחלטה אם לפרסם או לא. פעמים רבות בעלים של כלי תקשורת מחזיק בעסקים נוספים ואינו רוצה להכניס לפועלים שלו רעיונות לגבי שעות פנאי מרובות, שהרי לאפשר לעיתון לפרסם או לתמוך בעניין, שווה ערך ללירות לעצמך ברגל.

אנטוניו גרמשי, הוגה דעות איטלקי, טען שהתקשורת בוחרת ומתנדבת מרצונה לשמש שופר לאידיאולוגיה ההגמונית ולייצג את הערכים של המעמד השליט. התקשורת מטמיעה בנו את התפיסות, הערכים וסגנון חיים שמנהל המעמד השליט וכך גורמת לנו לשאוף להגיע לשם. פעמים רבות כלי התקשורת שוטפים אותנו בסיפורים אודות אנשים שצמחו לגדולה מהתחתית על מנת להטמיע בנו ערכים כהישגיות, נחישות, כוחניות, שאיפה להצלחה והשקעה שהינם חיוניים להגיע לגדולה.

להציץ לעולמם ולשאוף להגיע לרמת החיים הגבוהה שלהם. בוורלי הילס 90210
 

התקשורת למעשה דואגת לעטוף את הסיפורים בצורה פשטנית, כך שכל אדם יכול להצליח בחיים. השמים הם הגבול, הכול זה עניין של כוח רצון ואם נרצה ונאמין מספיק, גם אנחנו נגשים את החלום. לצורך כך, התקשורת מגייסת סיפורים ספציפיים, כמו זה של יצחק תשובה, איש עסקים ישראלי, שהתחיל את חייו חסר פרוטה בשיכון עולים, וכיום הונו הוערך על ידי מגזין "פורבס" (מרץ 2007) בארבעה מיליארד דולר. חבל רק שכלי התקשורת שכחו להזכיר לנו שסיפורים כמו של יצחק תשובה ניתן לספור על כף יד אחת בלבד.

לכן, הסיבה שחברי מוכנים לעבוד שעות למכביר, היא שגם הם עברו תהליכי סוציאליזציה כדי להיות חלק מאותה אידיאולוגיה קפיטליסטית. הם מאמינים שאלה הם החיים, ואם הם יעבדו מספיק קשה הם יתוגמלו על כך. בכל פעם שהספק מכרסם בהם, הוא מושתק מהר מאוד בטיעונים רציונליים כאלה או אחרים. ואם אני אומר להם שאני מחפש עבודה יותר מאוזנת שלא תהיה כול כך תובענית, הם מכנים אותי עצלן או חסר שאיפות. למעשה כולנו תוצרים של מערכת קפיטליסטית המחנכת אותנו מגיל אפס לשקוד על לימודינו, לרכוש השכלה, להתחיל מהתחתית, לעבוד שעות מטורפות, להתקדם במקום העבודה והכול כדי שנשתלב בחברה מטריאליסטית. מי שקורא תיגר על כך, זוכה לסנקציות שליליות.

גם התרבות הפופולרית ותוכניות הטלוויזיה משרתות את המסר הקפיטליסטי. אופרות סבון רבות, עוסקות בחייהן של משפחות עשירות כאשר מעלליהם משדרים לציבור את ערכיו המקודשים של הקפיטליזם. פרקי הסדרה מאפשרים לציבור הרחב להציץ לעולמם של העשירים, להזדהות עימם ולשאוף להגיע לרמת החיים הגבוהה המאפיינת אותם. לאורך ההיסטוריה סדרות כגון "שושלת", "דאלאס", "בוורלי הילס 90210", "קלולס" ואפילו "כסף קטלני" ו"רמת אביב ג'" הישראליות , חיזקו את המסר.

ב-29 במרץ 2010 נחליט כל המשפחה שהגיע הרגע המיוחל לו חיכינו יותר מכל. נשות המשפחה יעמלו רבות לנקות את הבית במשך שבועות רבים בתשומת לב ראויה. כל יושבי הבית יהיו מסובים סביב שולחן מוארך. "מתחילים? ישאל אחד הגברים ויתחיל בקריאת ה"הגדה". אולם מה שילכוד את תשומת לבי יהיה אותו נוסח מיושן שפעם היינו עבדים לפרעה במצרים. חיוך ציני ינסוך על שפתי, פעם היינו עבדים וגם היום אנחנו עבדים, פשוט כאלה מסוג אחר, "עבדים מודרניים" הסוגדים לאלוהי הממון. וכולי תקווה שיבוא יום, ויוציאנו אלוהים מהעבדות הקפיטליסטית ביד חזקה וזרוע נטויה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©