הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אור בקצה הציונות
 
כמה חבל שהמכבייה לא זכתה לביטוי הולם בטלוויזיה. יואב מלכה חושב שיש דברים מעבר לשיקולי רייטינג, למשל עידוד העלייה
מאת יואב מלכה | 03.08.2009
 

למרות שאלפי יהודים מעשרות מדינות ברחבי העולם הגיעו לאחרונה לישראל למשחקי המכבייה ה-18, נראה כי אחד מארבעת אירועי הספורט הגדולים בעולם (אחרי האולימפיאדה, גמר גביע העולם בכדורגל וה"טור דה פראנס") לא התגלה כמרענן במזג האוויר החם הפוקד את ישראל בימים אלו. כשעלו הספורטאים על המסלול באצטדיון רמת גן, בטקס הפתיחה, לא היו מאושרים מהם. בקבוצות גדולות או בבודדים, הם חייכו, קפצו וצעקו, בעודם מצלמים ומנופפים לשלום לעשרות אלפי הצופים. הדובדבן מבחינתם היה העצירה מול תא הכבוד באצטדיון בו ישבו וצפו בין היתר, הנשיא, שמעון פרס וראש הממשלה, בנימין נתניהו.

התחלת המשחקים נראתה מבטיחה. פרישתו של אלכס אברבוך, הקופץ במוט הישראלי המעוטר במדליות מאליפויות אירופה והעולם, והגעתו ארצה של השחיין האמריקאי-יהודי, ג'ייסון לזאק, שהיווה חלק משמעותי בזכיית עמיתו לבריכה, מייקל פלפס, לקבוע שיא חדש כשזכה בשמונה מדליות זהב באולימפיאדה אחת, ריגשו את עולם הספורט היהודי, ובתוכם מרבית חובבי הספורט בישראל.

כזכור, לזאק סיים את 100 המטרים האחרונים במשחה גמר ה-4X100 בתוצאה של 46.06 שניות, הכי מהירה בעולם עד אז, והנבחרת האמריקאית זכתה במדליית הזהב, השנייה של פלפס, באולימפיאדת בייג'ינג בשנה שעברה. כמו כן, לזאק עמד על הפודיום באתונה 2004, סידני 2000 (מדליות כסף וזהב), וכאלוף עולם ב-2003, 2005 ו-2007. מלבד הזכייה במדליית ארד בבייג'ינג בשנה שעברה במשחה 100 מטר חופשי, שאר הזכיות היו במשחה ה-4X100.

הדובדבן מבחינתם היה העצירה מול תא הכבוד של ראש הממשלה והנשיא. בנימין נתניהו
 

שבירת השיאים בבריכות השחייה במכבייה, והספורטיביות שהתגלתה בין הספורטאים היהודים הוכיחו לכולם שגם בארץ הקודש אפשר לקיים בהנאה אולימפיאדה ברמה בינלאומית. חלק מהתקשורת הישראלית התגייסה למינוף האירוע שמתרחש מדי ארבע שנים. שידורים ישירים מטקסי הפתיחה והנעילה ומתחרויות בשילוב תקצירים יומיים בערוץ הראשון, ומהדורות ספורט יומיות שסיכמו את המשחקים והוגשו על ידי כתבים צעירים בתחילת דרכם המקצועית ב-ONE. אלו סיפקו הנאה צרופה מענפי ספורט שלא רואים בתדירות כזו בישראל. שאפו.

עם זאת, במהדורות חדשות הספורט היומיות בערוץ הספורט, כמו גם באתר של הערוץ, בחרו להתעלם כמעט כליל מהספורטאים היהודים ומענפי הספורט האלטרנטיביים. מלבד קטעים קצרים בני דקות ספורות בלבד, הכוללים רגעי שיא בלבד ואשר שודרו מבעוד מועד בערוץ הראשון, נושא המכבייה לא עלה על שפתיהם של המגישים אלי אילדיס ומירי נבו. במקום זאת, בחרו עורכי המהדורה לתת מקום של כבוד ל"טור דה פראנס", מרוץ אופני הכביש היוקרתי הנערך מדי שנה בחודש יולי על כבישי צרפת.

וכמובן לכדורגל ולכדורסל הישראלי המנומנם בימים אלו (מלבד משחקי הקבוצות הישראליות בזירה האירופית). קדימון קצר ומשעשע ל"טור דה פראנס", הכולל מוסיקת רקע קצת מרתיעה ואיש רץ עם קלשון, תצלומים ממסוקים של דבוקות הרוכבים בנוף הפסטורלי ומדוושים אירופאים לבושים בחולצות צהובות וירוקות היו חשובים יותר מאשר צפייה בעמידת יהודים על הפודיום בתחרויות.

לכל דבר ניתן למצוא מקום במהדורה בת 35 דקות, וכמו שהעיסוק ב"טור דה פראנס" מתקבל על הדעת ואף הכרחי, חובה היה לתת מקום גם ליהודים שרובם כמהים להגיע לארץ הקודש. גם אם הכמיהה היא רק לשם ביקור ולא לשם מחיה, היה צריך לכלול לצד השם אלברטו קונדטור, שהוא הספרדי שזכה, את שמו של אלכסיי שמידט הרוסי שזכה במדליית הזהב בתחרות אופני הכביש בקטגוריית גילאי 19-29 או את זה של לאורה קובסס ההונגרייה, שזכתה במדליית הזהב בתחרות הסייף.

כמו בירה נשפכת

אינני יודע מה הייתה הסיבה להתעלמות הזו. אולי הם העדיפו לחסוך ולא להשקיע משאבים בגיוס פרשנים לענפים ה"אזוטריים" האלו, ואף לא עלה בדעתם להזמין את עונדי המדליות מהגולה לראיונות קצרים באולפן הממוזג שבתל אביב. זה לבטח היה מעניין יותר ממילותיו של נציג חברת נסיעות פרטית, אשר פירט במשך דקות את האטרקציות שקיימות בעיר בלפאסט שבצפון אירלנד עבור אוהדי מכבי חיפה (שהסתכם בפאבים ובהרבה בירה טובה).

חברים יקרים בערוץ הספורט, אחרי תבוסת השחקנים של קבוצת גלנטורן החובבנית בתוצאה 0:6 על הדשא באצטדיון קריית אליעזר בחיפה, עדיף לאוהדים הירוקים המסורים לחסוך את כספם למשחק מכריע אחר בזירה האירופית. כך התבזבזו להם דקות מסך יקרות לחינם, בדיוק כמו ליטרים של בירה שנשפכו מחביות העץ. ללא נוכחות במגרשים ובאולמות התחרויות במכבייה, ניתן לשער שגם אם מספר הצופים בהם היה רב, התלהבותם מענפי הספורט הנצפים לא עברה הלאה.

עם זאת, ועל אף היחס המזלזל של ערוץ הספורט, נראה שיש אור בקצה המנהרה. שעות השידור הטלוויזיוניות והאינטרנטיות בערוץ 1 וב-ONE הוכיחו כי אפשר להתחיל בישראל תרבות ספורט אחרת. במידה והמגמה הזו תימשך קצת יותר משעות שידור טלוויזיוניות קצובות בכל ארבע שנים, היחס לענפים האלו במדינת ישראל ישתנה מהקצה אל הקצה והם יקבלו מעמד של כבוד בדומה לזה שניתן להם בארצות אחרות.

אז, לא רק שערוץ הספורט יהיה חייב לנוע לפי הזרם של מתחריו ולתת במה לתחרויות בענפים אלו, גם ספורטאים יהודים רבים יעלו ארצה, ייקחו בהם חלק פעיל וישדרגו אותם. רב התרבותיות הישראלית תימשך, ומספר הפעמים שדגל ישראל יונף, כשברקע מתנגן ההמנון הלאומי, בטקסי הענקת מדליות אולימפיות יוכפל במהלך השנים. כשברקע דוגמאות לעלייתם של ספורטאים כאלו בעקבות השתתפותם במשחקי המכבייה, כמו אלו של הכדורסלנים טל ברודי ודיוויד בלאט שנשארו בארץ לאחר זכייתם במדליית הזהב במשחקי המכביות (בשנים 1965 ו-1981 בהתאמה) כחלק מנבחרת הכדורסל האמריקאית, לא רק שהחלום הציוני ימשיך להתגשם, גם חלומם של חובבי הספורט הישראלים להכרה בינלאומית מכבודת יהפוך למציאות.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©