הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מחיר הצביעות
 
מח"ט כפיר הגן על החייל שלו שמואשם בהכאת פלסטיני, ובכך הפריע לצה"ל לשחק אותה תמים ויפה נפש
מאת ירון קלנר | 01.09.2009
 

הטעות של אל"מ איתי וירוב, מח"ט "כפיר" היוצא, לא הייתה באופן הניסוח של עדותו בבית הדין הצבאי אלא בעצם האמירה, בניסיון שלו להגן על אחד מפקודיו שמואשם בהכאת פלסטיני. לא לחינם הוא גונה על ידי אלוף פיקוד מרכז, גדי שמני, הוא הרי הפריע לצה"ל להעמיד פני תם וצדיק, הקשה עליו לירות ולבכות.

וירוב הכה על חטא הניסוח בכלי התקשורת בסוף השבוע האחרון, סיפר שהיה צריך להגיד את הדברים אחרת, אך דווקא הוא זה שפעל כשורה בכל העניין. כששמני ביקר את וירוב בכך שאמירותיו עמומות ושאינן עולות בקנה אחד עם ערכי צה"ל, הוא רצה בעצם לומר שחטאו חשף את קשר השתיקה הצה"לי, שדיבר על מה שהדרגים הגבוהים חותמים את פיהם לגביו. לא נורא אם בדרך, בין קריצה לעידוד חרישי, מוקרב על מזבח הפרקליטות הצבאית עוד חייל פשוט או אפילו סגן מפקד פלוגה. העיקר שצה"ל הרשמי מצטייר כעושה סדר, כמקיא סוררים לכאורה וכשומר טוהר הנשק.

עדותו של וירוב לא חושפת בעיה ערכית אלא את המציאות המורכבת בה פועלים החיילים בשטח. אף על פי שלמדינת ישראל נוח מאד להציג עצמה כהומנית, הרי שבגדה המערבית פועלים לוחמים, והתקשורת לא תמיד יודעת מה הם עושים שם. וגם כשהיא יודעת, היא לא תמיד ששה לפרסם, שלא יכעסו עליה שהיא משתפת פעולה עם האויב, ונושאים כאלה, יפה להם השתיקה.

המציאות הקשה בשטחים גורמת לחיילים להסתאב. פלסטינים במחסום בית איבא
תצלום : ירון קלנר

בסך הכל בחור טוב, וירוב. לא מלא צדק כמו ניב גורדון, המרצה מאוניברסיטת בן גוריון שקרא להחרים את ישראל או כמו רבקה כרמי, נשיאת האוניברסיטה שקראה לו להתפטר בעקבות הדברים. לא מלא צדק כמו גדי שמני, שגינה את העדות בלי להניד עפעף. המצב מורכב, צריך להתלבט, להתחבט, להגיב לפי ההתרחשויות. נכון, זה לא כל כך פוליטיקלי קורקט להגיד שיש נסיבות בהן סטירה או אלימות אחרת הופכו למוצדקת אבל זה באמת כך. בוודאי אם יש בכך מניעת אלימות עוד יותר גדולה, כפי שהוא אמר.

הרי הבעיה היא לא במעשה או באמירה הספציפיים, הבעיה היא במציאות. מח"ט כפיר רק מנחה את חייליו כיצד לפעול בתוך המציאות הזו, שלא הוא ולא הם קובעים אותה. אז אומנם האלימות לכאורה שחיילי צה"ל מפגינים היום מצמיחה את הטרוריסטים של המחר, אבל אפילו חלוקת פרחים לאימהות פלסטיניות לא תקל על החיים בגדה המערבית. הבעיה היא של מקבלי ההחלטות, אלו שאפשרו להתנחלויות לשגשג, אלו ששיקרו לעולם ואפילו לציבור בישראל בהקמת חלק מהן, אלו שהציבו מחסומים כדי לשמור עליהן, אלו שבנו חומה שחוצה כפרים ומפרידה בין שכנים.

ביצירת מרקם חיים כה מסובך, בהענקת כוח כה רב לחיילים, ביצירת תלות של הפלסטינים בחיילים, בזו חטאה המדינה. אל"מ וירוב לא חטא, לפחות לא בעדותו בפני בית הדין הצבאי. למעשה, הוא עשה שירות גדול למדינה. הוא חשף את ההתנהלות היומיומית הקשה והמתישה, את הלבטים הערכיים שעומדים בפני מי שמצפונו עדיין פעיל. כמו ששוטרים משתמשים באלימות כדי להשתלט על עציר משתולל, כך יכולים חיילים להכות פלסטיני שלא מסכים עם מעצרו. זו אף חובתם ואילו שולחיהם בצבא ובממשלה חייבים לפעול על מנת להסיר את התנאים שמכתיבים מציאות כה קשה בשטחים ושגורמים לחיילים להסתאב.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. הערת שוליים
אלי 02.09.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©