הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתפלשים בדם
 
פרשת הרצח של משפחת אושרנקו היא צעד נוסף בהידרדרות של מרבית כלי התקשורת המרכזיים להתעסקות בתיאורי רצח מבחילים. סופי אבישי עדיין מזועזעת
מאת סופי אבישי | 14.11.2009
 

הרצח של משפחת אושרנקו היה אחד הקשים והמפתיעים שידעה המדינה. העניין הציבורי שעוררה הפרשה, הבעיר אש בקרב העיתונאים והעורכים שאולצו לחכות שבועיים תמימים עד להסרתו של צו איסור הפרסום, כדי שיוכלו לצבוע את השערים בשחור ואדום ולחזור על פרטי המעשה הנפשע שוב ושוב. ההודעה על שריפה בשעות הבוקר של אותה השבת התבררה תוך זמן קצר כרצח איום. הטלפונים בעולם התקשורת רעשו וגעשו ואיתם זרמו התיאוריות וההשערות: מי המשפחה? האם הם רוסים? איזה עסק יש להם? "זו בטח המאפיה" הייתה הדעה הרווחת בפי רבים.

שבוע לאחר מכן התמונה החלה להתבהר. הצלמים נהרו למשטרת ראשון לציון כשחשודים ברצח הובלו לחקירה. בהמשך חיכו לילות שלמים במשמרות מתחת לדירת המשפחה בציפייה לשחזור הרצח. פרטי הזוועה נחשפו במסמכי החוקרים, והעיתונאים כבר התקשו לשמור בבטן. להסרת הצו הם היו ערוכים והמילים עמדו על קצה הלשון. במסיבת העיתונאים שנערכה בעקבות הסרת הצו, קבע ניצב משנה אבי נוימן כי החשוד ברצח, דמיאן קרליק שחט את בני משפחת אושרנקו בזה אחר זה. דימויו הנחרצים אומצו מיד על ידי העיתונאים ונאמרו שוב ושוב במהלך המשדר המיוחד ובהמשך המהדורות של אותו היום.

בשני הערוצים פירטו כיצד קרליק שחט באכזריות את באי הבית. חדשות ערוץ 2
 

כתבי הפלילים, דנה סומברג מערוץ 2 ודורון הרמן מערוץ 10 פירטו את סדר הנרצחים, כיצד רצח את הילדים במיטותיהם ושחט באכזריות את שאר באי הבית. צעד אחד קדימה הלכו ב"קול ישראל" כאשר בשידור חי תיארה במפורט עדי מאירי כתבת הפלילים כיצד הרוצח התעלל בתינוק, חנק אותו ודקר אותו, ואחר כך מבלי להסס, החלה לספר כיצד הרג את רושל הקטנה. דבריה המזעזעים נקטעו על ידי המנחה אסתי פרז שחתכה אותה נחרצות: "די, זהו אני לא רוצה לשמוע יותר!" גם אתרי האינטרנט לא חסו על קוראיהם ותיארו את מעשה הרצח ואם כל זה לא הספיק, הגיעו למחרת הכותרות של עיתוני הבוקר שהוקדשו לרצח, עם עמודים רבים בכל עיתון. את שאירע בשעות המוקדמות של ה-17.10 סיפרו כסצנות מתוך סרט אימה.

כתב "ידיעות אחרונות" מאיר תורג'מן דבק בתיאורים ספרותיים:  לקרליק הוא קרא "השטן" ואת הסכין באורך 30 ס"מ כינה "מאכלת". תורג'מן תיאר באריכות כיצד הרוצח נכנס לבית וביצע את זממו: המאכלת פילחה את גוף התינוק, ננעצה שוב ושוב בסבא אדוארד ושיספה את גרונה של טטיאנה. ב"מעריב" אף הגדילו לספר כי שמונה פעמים ננעצה הסכין בגופו של נתנאל הקטן וכי רושל נחנקה בכרית. לעומתם, ב"ישראל היום" נמנעו מתיאורי רצח הילדים, אם כי נכתב כיצד שיסף את גרונם של ההורים וטבח בסבא ובסבתא. 

השיא היה ב"מוספשבת" של "מעריב". למרות שפרטי הרצח נמסרו אינספור פעמים מאז הוסר צו איסור הפרסום, החליטו עורכי המוסף לחזור עליהם שוב. הכתבת טל אריאל אמיר, שחזרה את מעשיו של קלריק כאילו היה חלק מסיפור מתח. היא תיארה את קורות הלילה צעד אחר צעד, כמנחה את גיבור סיפורה במטרה אותה ביקש להשיג. אמיר השתהתה על התיאורים המבחילים של ההוצאות להורג: את ראשה של טטיאנה הוא כמעט עורף, את נתנאל הקטן טלטל, שבר את צלעותיו ועשה בו וידוא הריגה. היא לא דילגה על אף דקירה או טיפת דם, כאילו לא את הסיקור התקשורתי ביקשנו לקרוא אלא את הדו"ח הפתולוגי.

זו לא הפעם הראשונה ולצערנו, ובוודאי לא האחרונה שכלי התקשורת בישראל חוצים בבוטות את גבול הטעם הטוב ונכנסים עמוק מעבר לקווי האויב. פרשה זו החזירה אותי שנה אחורה, לסיפורה של ילדה עצובת מבט, שעל מותה ידעו בעולם התקשורת בערך שלושה שבועות לפני כולם. כשנמשתה המזוודה של רוז פיזם מן הירקון לא חדלו מלעסוק במה נמצא בתוכה, האם הייתה חיה או מתה כשנזרקה לנהר ובזמן הנתיחה לאחר המוות דיברו על מצבה של גופה טבועה ולא מעט הוזכרה המילה "רקובה".

מיד אחרי שהמשטרה חשפה את פרטי הזוועה העיתונאים התקשו לשמור בבטן
 

שחיקתו הגוברת של סף הרגישות בקרב הקוראים והצופים והרדיפה אחר רייטינג ובלעדיות גורמות לעורכים לשכוח שבמקרים כאלה צריך להתייחס יותר לעניין הציבורי, למה שחשוב ולא למה שהוא מעניין לציבור (אם בכלל) - רכילות שמטרתה היא סנסציה טהורה. ברור כי במקרה הנוכחי חיפשו העיתונאים את מה שיעורר הד ויכוון את הסדר הציבורי באותו יום. התיאורים המפורטים של דקירות המוות אינם אלא פורנוגרפיה של המוות. והכול בשביל מה? רק כדי למכור עוד כמה עיתונים ולהעלות מעט את אחוזי הרייטינג.

מרוב השבחים והקילוסים של חוקרי המשטרה על כך שפשוט מילאו את תפקידם ופענחו את רצח המשפחה, כמעט ולא הופיעה המילה "חשוד" ליד שמו של קרליק, אפילו פעם אחת לא נאמר, כי הוא לכאורה הרוצח. למרות הראיות שקיימות נגדו וההודאה המפורטת שמסר, חשוב לזכור כי בטרם נשפט הוא עדיין בגדר חשוד במעשים. גם בטלוויזיה וגם בעיתונים הפופולריים ישנה התעלמות מוחלטת מסעיף 12א' של תקנון האתיקה המקצועית של "מועצת העיתונות", הגורס כי אדם הוא חף מפשע אלא אם נמצא אשם בדין.

בנוגע להאדרת ניצב משנה נוימן וחבורתו יש לציין כי רק לפני כחצי שנה פורסם תחקיר ב"חדשות 2" על פקד ענת קצב הידועה בתור זאת ששברה את רוני רון בפרשת רוז פיזם ונטליה קרליק בפרשת משפחת אושרנקו. בקלטת מתוך חקירה צולמה קצב כשהיא מקללת ומטיחה דברי תועבה ברון תורג'מן שנחשד אז ברצח צחי באשה. יום אחד התקשורת שופטת ויום אחד מעלה על נס וסולחת על עוולות העבר. תקנון האתיקה קיים כדי לפתור עבור העורך דילמות מוסריות, הבעיה היא שבנוגע לגבולות הטעם הטוב, הדבר נתון לשיקוליו בלבד. לפרסם או לא לפרסם, זו השאלה. במה יוכלו לעמוד הקוראים ומה צריך להישאר על רצפת העריכה. נדמה כי בשבועות האחרונים נותרה הרצפה נקייה.

לצד התיאורים המבחילים של רצח משפחת אושרנקו, החליטו ב"מעריב" לפרסם למחרת הרצח במוסקבה, את תמונת גופתו של שבתאי קלמנוביץ' ירוי ברכבו ללא שום טשטוש. זאת למרות שיש לו משפחה בארץ. ב"ידיעות אחרונות" לפחות טרחו לטשטש את פניו, אם כי בהחלט ניתן היה להימנע ממראה זה (כפי שצנזרו בעבר את מראהו של יעקב אלפרון לאחר ההתנקשות בחייו). כשאנו הולכים לראות סרט אימה או עוברי תינוקות מתים בתערוכת "עולמות הגוף" אנו עושים זאת מבחירה. אך כאשר זוועות כאלו מתוארות בחדשות, הקהל אנוס להיחשף אליהם. המסר שמדובר בפרשה מזעזעת עובר גם בלי הפרטים הקשים. אם נתרגל לעכל גם את המידע הזה, מה יהיה ברצח הבא? אילו גבולות עוד אפשר לחצות?

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. ללכת לראות עוברים מתים בתערוכה
אני 25.11.2009
 
עולמות הגוף לא קשור לעניין
אנוכי 30.11.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©