הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הדרך ללונדון
 
כריס מרקר יצר ב-1960 סרט תיעודי שהאיר את ישראל הצעירה באור ורוד. דן גבע בסרטו בודק את התחנות אותן סימן מרקר לאחר ההתנתקות ב-2005. עכשיו הן מייצגות מציאות עגומה ופסימית
מאת ירון קלנר | 18.11.2009
 

כריס מרקר סיים את סרטו עם ילדה והקולנוען דן גבע בחר דווקא להתחיל בה. ארוכת צוואר, עיניים מלוכסנות, מציירת בריכוז. "היא ישראל", חתם מרקר הצרפתי את סרטו, "הצד השלישי למטבע" ב-1960. בת גילה של המדינה הצעירה, הוא הציג אותה כפניה היפות של התקווה. מלא הערצה לילדה זקורת הזרת ביד האוחזת במכחול, לישראל שפרחה כמו פתאום, שנים ספורות לאחר השואה. "אי צדק על אדמתה, גרוע מאי צדק בכל מקום אחר", אמר אז מרקר וגבע מדובבו. לפני כמעט 60 שנה הייתה זו אמירה אופטימית.

קולו המונוטוני של גבע מאכלס באופן כמעט בלעדי את פס הקול של "צד רביעי למטבע". כשהוא סוקר את ישראל בעת ההתנתקות ב-2005, חוזר למקומות בהם מרקר צילם את סרטו, הוא לא צריך יותר מזה. זהו סרט על סמלים, ולשם כך גבע לא זקוק לעדויות בדמות דיבורים, הוא צריך לראות. להסריט את מלונות הפאר דמויי לאס וגאס שצמחו באילת ואת חומת ההפרדה שחוצה רחוב עלום בכפר אנונימי, מאלצת משאית לעצור ואת נוסעיה להעביר את הבשר שבה ברגל.

הוא צריך לשמוע את הצלילים הקולקטיביים, כשהוא חודר עם מצלמתו בין שורות חיילי גולני הנשבעים אמונים בכותל המערבי או בין העומדים ללא ניע בדקת דומייה בשוק מחנה יהודה, גבע לא צריך לדבר עם טירון או באסטיונר. הוא מציע רעיון, כולם סמלים של ישראל המבוססת, הפוסט-אידיאולוגית, שנאחזת בעברה כפיצוי על היומיום המפרך - חיילי צה"ל, הכותל, דקת הדומייה. גבע מקריין את המיתוס, בעצם, יהיה נכון יותר לומר שאת הביקורת עליו: "יותר משהנערים האלה רוצים להישבע מול הכותל, הכותל מתבשם משבועתם. יותר משהם רוצים למות בעד ארצם, יש מי שהיה מוכן להקריבם".

קשה יהיה לאחות את הקרע שנפער בין המפונים לבין החברה הישראלית. גוש קטיף
 

תמונה של מטבע שעובר מאדם לידו של אחר בסרטו של מרקר הופכת לקלוז-אפ של גבע על יד מושטת, שקל אחד מונח במרכזה. הצילום מגובה הרצפה, הביקורת הולכת גבוה: "מאז שהיד הזאת פשטה את עצמה, מגדלים החלו צומחים לשמיים וככל שהיד קרובה יותר לאדמה, המגדל קרוב יותר לעננים". עטיפת הסרט מביעה רעיון דומה. גמל חוצה דרך מדברית, מאחוריו ה-M המפורסמת של מקדונלדס, לפניו תמרור המזהיר מפני כביש משובש שצורתו שתי בליטות. פעם הן נראו כשתי דבשות והיום כסמלה של רשת המזון המהיר הגדולה בעולם שמתנוסס גבוה מעל כולם.

רחל רבין, אחותו של ראש הממשלה המנוח, שימשה מזכירת קיבוץ מנרה. גם היא צולמה על ידי מרקר, סמל להבטחה החברתית שישראל טמנה בחובה. במקריות אירונית, כזו שרק הגורל וחיוכו המריר יודעים לסדר, בחר הצרפתי לייצג את הסוציאליזם הישראלי הממוסד דרך מי שלימים איבדה את אחיה להתפוררות הרעיון שישראל עמדה עליו. התמימות, כפי שמרקר ראה אותה נמוגה, ובמקומה מתנוססת הפלגנות הפנים-ישראלית. עיני המערב כבר אינן משתאות אלא חושדות ולעתים אף עוינות, תוצאה של עשרות שנות כיבוש.

אבו אחמד כמשל. אדם מבוגר שנאלץ להתווכח עם חיילי צה"ל על מנת להטיל את מימיו על אדמתו שהופקעה לצרכי בניית החומה. פניו מרירות, זועמות. כך גם פניו של עמי. כשהוא מתרחק מביתו שבגוש קטיף, גבע מספר על חברו מילדות שחזר בתשובה ולא חוסך ממנו ביקורת על היוהרה והדיכוי שמצויים בהכרח במקום בו בחר לחיות. הוא בוחן כתובת על קיר, "יהודי מגרש יהודי?" ולא עונה. שאלותיו הן אחרות, "יהודי רוצח יהודי? יהודי רוצח לא יהודי? יהודי מגרש לא יהודי?". בין כתובות הגרפיטי שהשאירו מפוני גוש קטיף בבתיהם לבין הגרפיטי על חומת ההפרדה ישנו מרחק רב. בין אותה שאלה שעליה גבע לא ענה לבין הכיתוב: "Love Palestine, Hate Apartheid" מצוי כל ההבדל שחלק גדול מהסרט מנסה להצביע עליו.

כשגבע שואל על רקע חברו המתרחק "האם נפרדו דרכינו? לעד?", הוא בוודאי לא מתכוון רק לעמי אלא לכל אותם מפונים שאז, בעת ההתנתקות, נדמה היה שהקרע שנפער ביניהם לבין החברה הישראלית יתקשה מאוד להתאחות. ארבע שנים וקצת אחרי, כנראה שמנגנון ההדחקה עובד טוב מדי, הקשיים שלהם כבר לא מטרידים את הציבור הרחב. "בארץ שבה כל כך הרבה חלומות נחלמו, גם חלום הוא סמל [...] מרוב חלומות, סופה שלא תגשים את חלומו של אף אחד", מהרהר גבע על אפשרות מסוימת לבחון את הארץ הזאת ומה שהתרחש בה מאז שחגגה בת מצווה. מבעד למצלמתו, נדמה שלמטבע המדובר אין כל כך הרבה צדדים ומבעד ל-13 זיכרונותיו המצולמים עולה אפשרות קודרת ופסימית, בה אילנה, הילדה שמרקר ראה כמסמלת את ישראל, בכלל עברה לגור בלונדון.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. הקופירייטרים של קיץ 2005
עוז 23.05.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©