הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בסירה אחת
 
למרות שנולדה בבית חילוני, מגורים אצל משפחה דתית בארה"ב שינו את דעתה של ליאור שחורי על היהדות בכלל ועל החרדים בפרט
מאת ליאור שחורי | 10.12.2009
 

ישנם כאלה שאומרים שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לישראל הוא שישרור בקרבה שלום. לעיתים לא רחוקות אני מוצאת את עצמי מסכימה עם האמירה הזו. הפערים הקיימים בין דתיים לחילונים מפתיעים אותי בכל פעם מחדש. קיימת בי באמת תחושה שאם פתאום, באורח פלא יגיע השלום המיוחל, אנו נמצא את עצמנו עם יותר מדי זמן פנוי שיגרום לפערים הללו להיהפך לחלק כל כך מרכזי בחיים שלנו, עד שנהיה חסרי יכולת להתמודד עם המצב החדש, שפשוט ניכחד.

נולדתי בבית חילוני שרחוק מהדת עד כמה שרק אפשר. כילדה לא נחשפתי לעולם הדתי מלבד העוברים והשבים ברחובות פתח תקווה בעלת הגוון המסורתי. למרות זאת, כשהגעתי לגיל ההתבגרות כבר הייתה לי דעה נחרצת בנוגע לדמותו של האיש הדתי ותשובה לשאלה מה זה יהדות. ואיך לומר? הדעה לא הייתה חיובית, בלשון המעטה. ככל שחלף הזמן התמתנתי בדעותי ואפילו פגשתי בדרך כמה דתיים שהסטיגמות והדעות הקדומות לא חלו עליהם. ובכל זאת, תמיד הייתה לי רתיעה קלה כשבמהלך הנסיעה שלי ברכבת שהייתה עוצרת בכפר חב"ד היו עולים כל מיני אנשים לבושים בבגדים שלחילונים שבינינו ייראו לפעמים כמו תחפושות.

לאחר השירות הצבאי, נסעתי לארה"ב, והייתי בטוחה שהיציאה מחממת היהדות בארץ תרחיק אותי מהדת עוד יותר, אלא שדווקא שם נחשפתי לעולם שעד אז נדמה כרחוק ומנוכר. המשפחה שהייתי תחת חסותה חזרה בתשובה שנתיים לאחר שעזבה את ישראל, מה שכמובן סיקרן אותי מאוד. עניין אותי איך מישהו, חילוני כמוני, פתאום משנה את כל תפיסת העולם ואת אורח החיים שלו. שאלתי שאלות, התעניינתי במנהגים שלא הכרתי, וכך, לאט לאט, נפתח בפני עולם חדש.

התעניינתי במנהגים שלא הכרתי וכך נפתח בפני עולם חדש
תצלום : קובי ארביב

התמזל מזלי ואותה משפחה הייתה מאוד פתוחה ובעלת ידע נרחב כך שענתה על מגוון שאלותי ללא קושי. גיליתי דברים יפים על הדת, שהיא אינה חשוכה כפי שנהוג לחשוב אצלנו, ושהיא באמת מסבה אושר להמון אנשים. אך גם במהלך הגילוי הזה, דעתי ואמונתי לא השתנו, לא חזרתי בתשובה ולא "התחזקתי" מה שכן, למדתי על עולם שהוא חלק ממני וכולנו יהודים.

כך עברו להם כמה חודשים בהם חייתי באשליה שבעצם אין כל כך הבדל בין דתיים לחילונים, חרדים או מסורתיים ושכולנו יכולים לחיות זה עם זה מבלי להישען על איזה סטאטוס קוו תלוש. ואז חזרתי לארץ. חזרתי מלאת אופטימיות, אהבת הארץ והעם היהודי ושוב עליתי על הרכבת שעוצרת בכפר חב"ד. הפעם, במקום לראות את הבגדים העייפים והשטריימל, ראיתי איך אב המשפחה דואג שיהיה לאשתו היכן לשבת. ראיתי איך האחים הגדולים מעסיקים את אחיהם הקטן כדי לתת להורים קצת מנוחה, וראיתי שלווה שרואים אצל אנשים שכאילו יודעים משהו שאנחנו לא.

אבל לאט לאט, טפטפה פנימה ההכרה שלא כולם חושבים כמוני, אפילו לא הרוב. שעדיין קיימת סלידה. כשברקע ההתפרעויות בירושלים בגלל פתיחת חניון קרתא והעבודה במפעל אינטל במהלך השבת זה היה בלתי נמנע שהפערים יצופו. למרבה הצער, ולהבדיל כמו שאנשים מסוימים יראו מחבל בטלוויזיה ויגידו "כל הערבים מחבלים", כך אחרים יראו את המתפרעים ויגידו "הדוסים האלה, כולם אותו דבר". הכללות הן דבר רע וטיפשי.

כואב ועצוב שזה המצב ושאנחנו לא מסוגלים להתעלות מעל ההבדלים הללו. הרי כשמסתכלים על התמונה הגדולה, הם אינם כל כך גדולים. הלוואי והיינו מסוגלים לאמץ את האמירה שמיוחסת לפילוסוף הצרפתי, וולטיר: "אינני מסכים למילה מדבריך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר את הדבר". הלוואי וכולנו היינו מגינים קצת יותר על השונה ולא נלחמים בו, כיוון, שבסופו של דבר, כולנו בסירה אחת.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. טעות בכוונת הפילוסוף
נאור 12.12.2009
 
 
2. יפה מאוד
משה 22.12.2009
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©