הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרווח כולו שלנו
 
המניפסט הצדקני והבכייני שבו תקף עורך "ישראל היום" את המו"לים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", מוכיח שמלחמה שבה כל הצדדים צודקים מועילה לקוראים ולאמת
מאת ירון קלנר | 19.12.2009
 

מתברר שגם מניפסט צדקני ובכייני יכול להיות צודק. חופש העיתונות וחופש הביטוי הם ערכים מהותיים ובסיסיים בדמוקרטיה, אין צורך להכביר על כך מילים. ריבוי כלי תקשורת, ועיתונים במיוחד, הוא דבר מבורך שתורם לפלורליזם, מיטיב עם צרכני החדשות וגם זו דעה רווחת, במידה רבה של צדק. אלה הטענות שעומדות במרכז הכפולה בה נימק עמוס רגב, עורך "ישראל היום", את התנגדותו להצעת החוק שתמנע ממי שאינו תושב ישראל להיות בעליו של עיתון, תוך התקפה בוטה על המו"לים של מתחריו, ארנון מוזס מ"ידיעות אחרונות" ועופר נמרודי מ"מעריב".

ההאשמות מעניינות במיוחד על רקע הצהרתו הגאה של רגב שבעיתונו אין כתב ברנז'ה כיוון שאין הצדקה ציבורית לכתוב על העוסקים בתחום התקשורת. רק כתב זאת ומיד שפך את חמתו (בעמודים 4-5 ) על שני בעלי הבית של היומונים הארציים והמסורתיים. מוזס גונן בשעתו על ראשי הממשלה לשעבר, אריק שרון ואהוד אולמרט, נמרודי מקדם את חברת "הכשרת היישוב" שבבעלותו באמצעות עיתונו, מוזס שולח את הפובלציסט הבכיר שלו, נחום ברנע, לתקוף את "ישראל היום" בראיון למוסף "פירמה" של "גלובס" ונמרודי ריסק את שווי מניות "מעריב".

חלק מההאשמות מעניינות אך חלקן סתם השמצות מעליבות. המאמר של עמוס רגב
תצלום : מתוך "ישראל היום"

חלק מההאשמות מעניינות
, ובעלות אותה הצדקה ציבורית שרגב לא מוצא בכתיבה הברנז'אית, אך חלקן סתם השמצות מעליבות. הרי את מוזס הוא מאשים ששם עצמו כראש ממשלה "למרות שאיש מעולם לא הטיל בקלפי אפילו קול אחד עבורו". תיאורו כאדם ש"הולך במסדרונות 'ידיעות' צמוד לקירות, לא רואה איש ממטר" בוודאי אינה משרת את מטרתו המוצהרת של רגב אלא את זו הסמויה, הטלת דופי במתחרים.

משעשע שעיתון שהוקם על ידי שלדון אדלסון המקורב לראש הממשלה, בנימין נתניהו, תוקף את יריביו על ניסיונם למשוך בחוטים בקרב מקבלי ההחלטות ועל התערבותם שמובילה ל"קשר אפל", כלשונו של רגב. לקורא הסביר לא נותרה ברירה אלא לצהול על כך שהתמזל מזלו לחיות בתקופה בה "ישראל היום" יוצא לאור. מקריאת המניפסט שלו, מתקבל הרושם כי העיתון אותו הוא עורך גאל את הדמוקרטיה הישראלית בעצם הופעתו. "'ישראל היום' הגיע, ולציבור ניתנה אלטרנטיבה" או "'ישראל היום' משרת את הערך של חופש המידע של האוכלוסייה הישראלית כולה" הן דוגמאות הקיצון במלל המשתפך, שבין כתישת מתחריו מוצא גם זמן לפאר את מקור הכנסתו.

בכל זאת, ח"כ דניאל בן סימון מ"העבודה" וח"כ יואל חסון מ"קדימה", שמקדמים את החקיקה, טועים. נכון, עיתון הוא לא רק עסק כלכלי, אך הדרך לשמור על הדמוקרטיה אינה על ידי פגיעה בה. חקיקה שמגבילה את העיתונות היא לא דמוקרטית, ואף אם היא מותרת במקרים מסוימים וקיצוניים שנדרשים לשמירה על ביטחון המדינה, הרי בוודאי שאין זה המקרה. פקודת העיתונות המנדטורית (מ-1933) מביישת מספיק, אין צורך להוסיף עליה עוד מעמסות. לו שוק העיתונות הישראלי באמת היה מטריד את חברי הכנסת, הם היו יכולים לנסות ולחזק את מועצת העיתונות, שתפקידה לשמור על כללי האתיקה. פעולות שנועדו להגביל את יכולת השחקנים לפעול בשדה אינן מתיישבות עם הדמוקרטיה אלא להיפך.

מצחיקה גם ההצטדקות, לכאורה, מאחורי הצעת החוק שאומרת שרק תושב ישראל יכול להיות מחויב למדינה ולאזרחיה. האם יש מישהו שטוען שתמיכתו של אדלסון בנתניהו, כפי שהיא מתבטאת בעיתונו, שונה מתמיכת מאות האלפים שהצביעו למפלגתו בבחירות שנערכו לא מכבר? העיקרון החמישי והאחרון באותה רשימת עקרונות שמופיעה כל יום בעמוד השני של "ישראל היום" הוא "לזכור שאנחנו ישראלים". הרי כל כולו נועד להדגיש את הלאומיות הישראלית על חשבון הביקורתיות שרגב מפרש בדמגוגיה עבור קוראיו כ"השקפת עולם שישראל טועה בהכל ושאויבינו צודקים בכל".

לפני שהוא עיתון ראוי לקריאה הוא בעיקר עיתון שמחולק ללא תשלום
תצלום: מתוך "ישראל היום"

רגב טוען שמוזס ונמרודי דוחפים את הצעת החוק הזו מאחורי הקלעים. חברי כנסת שמתנגדים להגמוניה של נתניהו ו"הליכוד" יקדמו בשמחה את החוק שיבלום את אדלסון, שאינו תושב ישראל, ואולי יחזיר את הקוראים למדורת השבט הברורה שהתגבשה פה במשך עשרות שנים, דהיינו, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". זוהי התבוננות תמימה מאוד על המצב. הרי גם אם החוק הבעייתי הזה יעבור, גדולים הסיכויים ש"ישראל היום" לא ייסגר, ושיימצא האדם שירכוש את רוב מניות החינמון. כך שהחוק לא יועיל למתנגדי "ישראל היום".

רגב גם טוען שהצלחת העיתון נובעת מהיותו "ישר ולעניין". הוא חזר על כך פעמיים ולא במקרה. זהו העיקרון הראשון ברשימה. הוא טועה. היותו של "ישראל היום" מזוהה עם הימין אולי עוזרת לו בקרב חלק מסוים מהקוראים, אך את עיקר הצלחתו הוא קוצר בזכות חלוקת החינם שלו, באמצעות הפורמט הקצר והמתחנף שמתאים עצמו לקריאה חפוזה. עם זאת, הוא עדיין החינמון הטוב בישראל שמכבד את עצמו ואת קוראיו, בניגוד לדפים משודכים אחרים שמחולקים חינם ומכונים בטעות "עיתונים" כמו "ישראל פוסט". "24 דקות" שיצא תחת ידיו של מוזס ונסגר הוא דוגמה מצוינת לחינמון רע.

בכל הנוגע לחינמונים, "ישראל היום" הוא דוגמה לאיך עושים את זה נכון. אלא שרגב לא יתבלבל בין המוקדם לבין המאוחר, לפני שהוא עיתון ראוי לקריאה, הוא בעיקר עיתון שמחולק ללא תשלום.
לכן רגב יכול להיות צבוע וצודק בו זמנית. במו ידיו הוא כותב את ההוכחה לחשיבות העצומה של ריבוי הקולות. רק "ישראל היום" יכול להצביע על קשר בין השלטון להון של מוזס ונמרודי, אך רק מתחריו יכולים לעמוד על קשריו של אדלסון עם נתניהו.

רק "ישראל היום" יכול לחשוף את הסיקור האוהד ש"ידיעות אחרונות" מעניק לאולמרט, ובה בעת יסתיר ויכחיש את תמיכתו בראש הממשלה וב"ליכוד". רגב רואה צד אחד, יריבו רואים את הצד שלהם. כל הצדדים מנהלים עסק כלכלי תוך כדי היתלות בשליחותם הציבורית, וכולם חוטאים למטרה זו בכמה אופנים. כשהמאבק ביניהם עולה לפני השטח, הציבור יכול להיווכח מה כל אחד מנסה להסתיר. מלחמת האינטרסים הזו חושפת את הזרמים הסמויים מן העין ואת ההתנהלות שמאחורי הקלעים, במיוחד לאור העובדה שרגב היה שנים רבות עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", ויכול לתקוף את שני המו"לים מהיכרות עמוקה עם דרכי עבודתם. מכך הקוראים רק ירוויחו.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©