הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אל עצמו
 
חן קופרווסר יצא לטיול מיוחד במינו בדרום אמריקה, ומצא שם הרבה יותר ממה שחיפש
מאת חן קופרווסר | 05.01.2010
 

אין כל צל של ספק, זה היה העשור המוצלח והחשוב בחיי. את כל ההצלחות שלי בעשור הזה, ואת נקודת המפנה בו ניתן לזקוף לאחד הדברים החשובים שעשיתי: טיול מדהים של שלושה חודשים בדרום אמריקה. אני מניח שהרבה אנשים מחשיבים טיול כזה כאחד מנקודות השיא של חייהם. אך מה שאני עברתי, שינה לחלוטין את כל המהות שלי. בניגוד לאחרים אני לא טוען שמצאתי את עצמי בדרום אמריקה ולא, לא רדפתי אחרי עצמי או חיפשתי מקומות לסמן עליהם וי. כמעט כל מטייל ישראלי שהכרתי היה לפחות בארבע מהמדינות בטיול שלו לדרום אמריקה: צ'ילה, ארגנטינה, ברזיל, פרו ובוליביה. מי שלא היה שם, יטענו המטיילים, לא ממש קיים.

כשהייתי בן שש ואבא שלי היה לוקח את אחי הגדול (קצת לפני שעשה זאת עבורי) וחבריו לאימונים במכבי תל אביב בכדורגל הוא היה עושה לנו חידונים בארבע דרגות קושי: "לונדון היא בירתה של איזו מדינה?" הייתה שאלה בדרגת הקושי הנמוכה ביותר, בעוד ש"מהי המדינה הצפונית ביותר בדרום אמריקה?" הייתה שאלה ברמת הקושי הגבוהה ביותר. כילד בן שש כל התשובות שלי לשאלות שהיו קשורות למדינות היו זהות: ברזיל.

אומנם מעולם לא זכיתי בחידון הזה, (למרות שלעיתים אבא שלי השחיל איזו שאלה שהתשובה שלה היא ברזיל כדי שאהיה מבסוט) ויחסית לשחקני כדורגל, אחי וחבריו לקבוצה היו חכמים וקרעו אותי בקלות אבל 16 שנים מאוחר יותר הגעתי למקום שכל חיי חלמתי עליו: מדינת הכדורגל והסמבה. הנחיתה הייתה בארגנטינה, אבל המטרה הייתה לשחק כדורגל עם הברזילאים על החוף כל יום, כל היום. כל השאר היה מעין מעטפת לחלום הזה, שהתחיל עם החידונים של אבא שלי.

כל יום אותו סיפור: לפחות שעתיים של כדורגל עם המטורפים מברזיל
 

כמובן שהטיול היה הרבה יותר מכך, אבל כשהיעדים מוגדרים כל כך במדויק, אי אפשר לאבד את עצמך יותר מדי. כשאנשים מגיעים לטיולים מהסוג הזה ללא מושג אמיתי מה הם רוצים מעצמם ישנה נטייה להספיק הכול (או לפחות לנסות) כמה שיותר מהר. הטיול שלי היה על סף המושלם וניתן היה לחוש זאת כבר מההגעה לשדה התעופה: בטיסה מישראל לספרד היו לידי שני כיסאות ריקים, מה שעזר לי לישון מהרגע שנכנסתי למטוס עד הנחיתה.

כשעליתי לטיסה לארגנטינה התחלתי להבין שאלו הולכים להיות שלושת החודשים הטובים בחיי: הדיילים האדיבים אמרו שמקומי נמצא (משום מה) במחלקת העסקים, היכן שהמים הופכים ליין, החביתה לסטייק והכיסא למיטה. אלו היו 11 שעות שלעולם לא אשכח: ישנתי באופן מושלם ולא רציתי שהטיסה תסתיים. לא רק בגלל הנוחיות אלא בעיקר בגלל חוסר הוודאות של הנחיתה בבואנוס איירס בשתיים וחצי לפנות בוקר. בדיוק כשהייתי משוכנע שישדדו אותי והטיול יסתיים מהר מהצפוי, פגשתי שני ישראלים שחלקו איתי מונית ובניגוד לי, ידעו לאיזה הוסטל הם רוצים להגיע.

התאהבתי בעיר הזו מהר מאוד: השירות, האנשים נפלאים, הרחובות מרתקים והבשר, אוי הבשר. הנפש החולה שלי הבריאה רק מלהתהלך בעיר המופלאה הזו כל היום ולאכול בשר מצוין וזול מדי כמה שעות. העוצמה שלה גרמה לי לעזוב אותה רק לאחר שבועיים. למה? כי לא מיהרתי לשום מקום. למה רק ולא כבר? כי אם תגידו למטייל ישראלי שבטיול הגדול לדרום אמריקה בוזבזו שבועיים על בואנוס איירס הוא יגיד לכם שמי שעשה את זה זקוק לאשפוז דחוף.
ובכן כשעזבתי אותה לכיוון מפלי האיגוואסו (Iguazu) היפים בעולם הייתי משוכנע שיותר טוב כבר לא יכול להיות: נפשי כבר הבריאה, כל דבר הצחיק אותי, ראיתי מקומות מרהיבים ופגשתי אנשים מיוחדים ונפלאים מכל העולם. קיוויתי שגם אם הרגשה זו לא תישמר, לפחות שהנפילה לא תהיה חזקה מדי.

פגשתי אנשים מיוחדים מכל העולם. חן קופרווסר (מימין) עם חברים משוודיה
 

התבדיתי. עם הגעתו של האוטובוס לעיירה פוארטה איגוואסו (Puerto Iguazú) שנמצאת על הצד הארגנטינאי של הגבול בין ארגנטינה וברזיל, ראיתי את אחד המקומות המקסימים בחיי והגעתי להוסטל זול שהוא בית מלון מפואר לכל דבר:  בריכה מרהיבה, מגרש כדורעף, משטח כדורגל ומסעדה זולה עם אוכל מעולה: חוץ מיום וחצי שבו ביקרתי במפלים עצמם, העברתי שבוע שלם בשינה על מי הבריכה כשכדור מחזיק אותי צף מעל המים, כדורגל עם החבר'ה המתחלפים בהוסטל, קריאה והקשבה למוזיקה. על השבוע שביליתי בפורטה איגוואסו, מקום שבדרך כלל מטיילים מבלים בו יומיים לכל היותר, אמרו לי שאני תחת השפעה קשה של חומרים שאפילו בג'מייקה הם אסורים.

כשהבנתי שאלוהים אוהב אותי וששום דבר כבר לא יכול להשתפר, הגעתי לפלוריאנפוליס שבדרום ברזיל. מכיוון שמדובר במקום הכי עוצר נשימה שהייתי בו  בחיי, וכן במקום שהייתי שמח לגור בו בשלב אחר בחיי, לא אפרט עד כמה הייתי מאושר שם. עם זאת, אציין ששם הגשמתי את חלומי: לא רק ששכרתי דירה יפה לבד במחיר מצחיק שלוש דקות הליכה מהחוף, אלא שבכל יום קמתי, הלכתי לחוף, קראתי, אכלתי דגים ובשר במחירים מגוחכים, הקפצתי כדור עם הברזילאים ולבסוף שיחקתי כדורגל. כל יום אותו סיפור: לפחות שעתיים של כדורגל עם המטורפים מברזיל.

מאותו רגע ואילך זה לא ממש משנה לאן הגעתי, ההליך היה קבוע: נשארתי במקום הרבה יותר זמן מהסטנדרט של המטיילים ועשיתי בדיוק את מה שאני אוהב: קריאה, מוסיקה, אוכל, כדורגל עם הברזילאים והכרת אנשים חדשים ותרבויות חדשות. עברתי דרך ריו דה ז'נרו (Rio de Janeiro), אילייה גראנדה (Ilha Grande), אריאל דה אז'ודה (Arraial de Ajuda) וסלבאדור (Salvador) ואת כמות האושר שחשתי ברוב שלבי הטיול כנראה שלעולם לא אוכל להסביר במילים. מה שכן, כל דבר טוב שקרה לי בעשור האחרון קשור לטיול הזה, ונגרם כתוצאה ממנו בצורה כזו או אחרת. העובדה שהגשמתי את החלום שלי מגיל שש, גרמה לי להרגיש כאילו מאותו הרגע כל דבר בעולם יהווה בונוס עבורי.

ואז הגעתי למקום שכל חיי חלמתי עליו : מדינת הכדורגל והסמבה. איצטדיון מראקנה
 

הטיול והזמן שהעברתי כה רחוק מכל מה שאני מכיר, עזרו לי להבין המון דברים: החלטתי שבת זוגי שנשארה בישראל תהיה אשתי ביום מן הימים, הבנתי מי הם חברי האמיתיים בארץ, נודע לי מה ברצוני ללמוד ומה אני רוצה לעשות בחיי. למדתי להבין את יחסי המורכבים עם חלק ממשפחתי הקרובה ולהשלים איתם, והכי חשוב, הפכתי מבנאדם עצבני, לא שקט, שחי בשביל לרצות אחרים, לבחור רגוע ושליו שחי בשביל עצמו, ויודע להוציא מכל דבר את החיובי שבו תוך כבוד ואהבה לאחר.

לא במקרה כמעט כל הדברים החיוביים שקרו לי בעשור הזה התרחשו לאחר הטיול. חתונה עם אהובתי המדהימה, ירח דבש מתוק במיוחד בתאילנד, יחסים בריאים וטובים עם כל אחד מבני משפחתי, הכרת פילוסופים מעניינים, הצטיינות בלימודי התואר, עבודה חלומית, רכישת דירה מרווחת עם אשתי, כלבת בית אהובה ששוכבת לרגלי בכל אות שאני מקליד ותחושת ביטחון בכל מה שיש לי ובעיקר בעצמי.

אני לא יודע אם העובדה שפגשתי אנשים מיוחדים מכל העולם, למדתי שפות, טיילתי במקומות מרהיבים, ראיתי תרבויות אחרות והתמודדתי בהצלחה עם היותי רחוק כל כך מכל מה שהכרתי אי פעם היא זו ששינתה את פניו של העשור הזה עבורי, אך מה שבטוח הוא שאם מישהו הולך לעשות את הטיול הגדול, עליו לעשות זאת לבד ובדיוק כפי שהוא אוהב: בלי לחץ, בלי הספקים, בלי תחרות ועדיף שללא ישראלים שיפצירו בו לעשות כמה שיותר. הוא צריך להגשים את החלום שלו ושל עצמו בלבד. במקרים מסוימים זה אף עשוי לשנות את פני העשור עבורו, במקרים אחרים את כל החיים.

מי שאזכור לטובה מתחילת העשור הזה ועד סופו הם חברי האמת היקרים שהיו שם בשבילי מהיום הראשון של המילניום (ועוד הרבה לפני כן) ועד האחרון. כל שאני מאחל לעצמי הוא שאזכה לנוכחותם גם בעשורים הבאים. מאז שכתבתי יומן מסע וסיכמתי את אותו טיול באמצע העשור, שמתי לב שנעשיתי קצת רגשן כשזה מגיע לסיכומים. עשור נעים לכולם.

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
6 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. גדול
טלי ש. 09.01.2010
 
 
2. קופ!
קונץ 10.01.2010
 
 
3. COOPER HE SO HOT RIGHT NOW
YVOS 10.01.2010
 
 
4. קופ
יעקב 10.01.2010
 
 
5. טלי הגיבה... חחחח
איבוס 22.01.2010
 
 
6. חברים!?
א 669 ס 24.01.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©