הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
געגועי לסלינג'ר
 
יוסי אבידר מתאבל על מותו של ג'רום דיוויד סלינג'ר. הוא גילה את "התפסן בשדה השיפון" בגיל ההתבגרות, ומצא בהולדן קולפילד חבר קרוב ויקר
מאת יוסי אבידר | 07.02.2010
 
את הסופר ג'רום דיוויד סלינג'ר (1919-2010) גיליתי לראשונה לפני עשור. היה זה דרך ספרו "התפסן בשדה השיפון". כשהייתי בכיתה יא במסגרת שיעורי הספרות חייבו אותנו לקרוא ספרות קלאסית ("העבד", "המאהב", "בעל זבוב", "אבא גוריו" ועוד יצירות שנחשבות נכסי צאן ברזל בעולם הספרות) שהייתה אז ועודנה בעיני גרועה לאין ערוך. מעולם לא הבנתי את סוד קסמה וכנראה גם לעולם לא אבין.

למרבה האירוניה דווקא ספרות נחשבת זו הרחיקה אותי
מעולם הספרות וגרמה לי לא פעם לתהות על קנקנה. כנער מתבגר, הקריאה הפכה עבורי לנטל בלי טיפה של הנאה. התכנים הללו היו כה מייגעים ומשעממים ואף התגנדרו במשלב ספרותי מתנשא וריבוי פיתולים.
לעומתם, מהעמוד הראשון של "התפסן בשדה השיפון" התאהבתי. קראתי את הספר בשקיקה אדירה מתחילתו ועד סופו. למעשה, הרומן שלי איתו החל במהלך השירות הצבאי (שבמהלכו קראתי ספרים רבים) כשגולת הכותרת הייתה סלינג'ר.

צלחתי את ספרו
לא פחות מחמש פעמים כולל פעם אחת בשפת המקור. כל קריאה הייתה חוויה חדשה. כאשר הגיבור הולדן קולפילד התעורר לחיים והפך חלק בלתי נפרד מחיי, הרווחתי חבר חדש. מצאתי את עצמי צוחק, חושב, מסכים, מזדהה, בוכה ולעיתים יותר מכל אף בתוך קולפילד עצמו. ללא ספק, הייתי ועודני מאוהב בדמותו אהבת נפש. נדיר שגיבור ספרותי מצליח לגעת כה עמוק בנבכי נפשי.

כמה מאיתנו רואים את חסרי הדיור ברחובות העיר ואומרים לעצמם: "זה מגיע להם"
תצלום : גדי מרגוליאן

מסיבה
שאני לא יכול להסביר, הוא כבש את לבי.
בעיניי, ספרו של סלינג'ר איננו עוד ספר. הוא היווה וממשיך כך עד היום לשמש שופר וקול לבני הנוער ששפתותיהם היו חתומות עד אותו רגע ממש. קולפילד ללא ספק הינו סמל לאג'נדה אנטי קפיטליסטית הסולדת מאובדן צלמו של הקשר האנושי. נדיר למצוא היום אנשים שעושים דברים למען אנשים אחרים מתוך חמלה אנושית ולא מתוך אינטרס כלכלי שמסתתר מאחורי הפינה. אמפתיה ורגישות הפכו מזמן למילים גסות.

כמה מאיתנו רואים את חסרי הדיור שורצים ברחובות העיר ומיישבים את הדיסוננס במשפט כמו: "זה מגיע להם, הם בטלנים, הרפש של החברה". הרי הם הפכו שקופים כה מזמן. המעט שאנו כחברה נעשה זה רק לשלשל מעט מטבעות לקופסת הפח, ובכך תסתיים המחויבות החברתית שלנו. כמה מעסיקים חושבים רק על מקסום רווחים אף במחיר סיכון של חיי העובדים או תושבי הסביבה (ראו ערך: בתי זיקוק ומפעלים כימיים ליד עיירות פיתוח ואנטנות סלולריות הפולטות קרינה).

כמה פעמים מתרחשים מקרים טראגיים שבהם עולם הרפואה לא מפתח את התרופה המיוחלת עבור חולים חשוכי מרפא כיוון שמספרם בטל בשישים אין טעם לחקור ולפתח, מאחר וחיי אדם אינם שקולים לערך פיננסי. גזר דינם של אותם חולים נותר להינמק עד יום מותם במחשבה כי לרוע מזלם אין ביקוש לתרופה המיוחלת שהייתה מצילה את חייהם.
דרך גרונו של הולדן דיבר סלינג'ר בדיוק על הנגע החברתי שאנו מאביסים ומזינים אותו מדי יום והוא משמין, גדל ומכרסם את האותנטיות והטוב שנותר בעולם הזה. הזיוף והתקינות הפוליטית תפסו את מקומו. סלינג'ר מהווה חוליה מרכזית כחלק מאנשי רוח נוספים שחשבו כמוהו: קאלה לאסן, קרל מרקס וארתור מילר.

נכון, הוא לא כתב רבבות של ספרים היכולים לשבת על המדף כסופרי מתח זולים וקפיטליסטים (ג'ון גרישם, טום קלנסי, הרלן קובן ורם אורן למיניהם) אך לבטח העניק לאנושות את אחת המתנות הנפלאות ביותר. אני יכול לומר בפה מלא, שאת אהבתי הרבה לספרות שאבתי דרכך, מר סלינג'ר היקר. ועל כך - תודה.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. כתבה מקסימה
אביב 06.07.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©