הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קוקטייל מיוחד
 
במלאת עשור למותה, יוסי אבידר בודק אם הפרסומים אודות מחלתה נעשו מתוך עניין ציבורי או תאוות רייטינג שלא מוכנה לכבד את פרטיותה, עליה נלחמה בחירוף נפש
מאת יוסי אבידר | 23.02.2010
 
עמדנו בסך ברוח הקרירה של דצמבר, וחיכינו שהסדרן יכניס אותנו פנימה אל הלובי המואר. "אל תדחוף אותי", צעקה אישה מבוגרת במבטא רוסי כבד על הבחור סתור השיער שדרך לה בטעות על הרגל. הוא התנצל, אבל מיד המשיך במעשיו ודחף את אלו שניצבו לפניו בתור. ילדה קטנה עם שתי צמות רטנה: "נו, אימא מתי נכנסים? אין לי כוח לעמוד, כואבות לי הרגליים" האם הרגיעה אותה שעוד כמה רגעים ייפתחו השערים.

שני בני עשרה הלבושים על פי צו האופנה העדכני התלחששו בצד, וצחקו בקול רם על הגברת השמנה שחבשה לראשה כובע צמר, ונראתה גרוטסקית במיוחד. ואני, ילד שחור שיער אחזתי ביד של אימא שלי וחיכיתי שייפתחו השערים וניכנס בצוותא אל תוך האולם המואר. לילה לפני כן, לא הצלחתי להירדם. ניסיתי לספור כבשים, חשבתי חזק חזק כמה אני רוצה להירדם ושכבר יגיע מחר, אפילו הפכתי את הקלטת של כיפה אדומה לצד השני בטייפ. אבל כלום לא עזר. טוב נו, אפשר להבין, הרי לא בכל יום הולכים להופעה של עופרה חזה.

חזה הייתה ונשארה בלבי אחת הזמרות הישראליות המוכשרות ביותר. אישה עם כל כך הרבה תמימות, חום, מתיקות וקול פעמונים ייחודי. מעטים האמנים שיכולים להכיל כל זאת בכפיפה אחת, כמוה. בכל פעם מחדש מפליאים אותי יחסי הגומלין הפרדוקסליים הנוצרים בין אמן לאמצעי התקשורת. כשרגע אחד מאמצת אותו ללבה ומרעיפה עליו חום ואהבה, ורגע אחר מקיאה אותו מתוכה.

אין שום צל של ספק כי בישראל יש לתקשורת כוח עצום שרובו נובע בשל הזכות לחופש ביטוי, המהווה חלק חשוב וחיוני מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חופש הביטוי הוא זכות ראשונה במעלה, וערכה לא יסולא בפז. אך עדיין יש לזכור כי זכות זאת אינה ללא סייגים. פעמים רבות מדי עיתונאים מוצאים את עצמם חוטאים במלאכתם וחוצים את הגבול הדק העובר בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, לבין הזכות לפרטיות ושמו הטוב של אדם.

הצוות הרפואי לא ידע על מחלתה של חזה ולא יכול היה להגן על עצמו מפניה
תצלום : sxc

בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות נכתב באילו מקרים ניתן לפגוע פגיעה מוצדקת בפרטיות. אם נבחן את הדיווח של "הארץ" על כך שחזה מתה מסיבוך של מחלת האיידס, נמצא כי הוא היה אמין ואף נעשה בתום לב. אולם, הבעייתיות בסיקור מותה של הזמרת נוצר סביב העניין הציבורי השנוי במחלוקת. מחד גיסא, ניתן לומר שאכן נעשתה כאן עבירת אתיקה, משום שאין פה עניין ציבורי טהור. הציבור אינו צריך לדעת מה גרם למותה וכיצד היא נדבקה במחלה, מכיוון שזהו עניין צהוב שנועד רק למכור עיתונים. אין זה חדש כי העיתונות מונעת מרווח ומחפשת סקופים וסנסציות. כצפוי, העיתונאים פרסמו ידיעות ודשו רבות בפרשה ללא שום כבוד מינימלי בזכות לפרטיות ולשמה הטוב של המנוחה, ואף העלו אינספור ספקולציות ושמועות בנסיבות מותה עד שהערפל הוסר מהפרשה.

בדצמבר 2007 פורסמו דו"חות של המשטרה המכילים את עדותו של הרופא שטיפל בחזה לאחר שנודע לה דבר מחלתה. מעדותו עלה, כי מניתוח תוצאות בדיקת הדם של חזה ובעלה דורון אשכנזי, התברר כי אשכנזי נדבק במחלה כארבע שנים לפנייה, והיא נדבקה בה בתחילת נישואיהם, שנתיים עד ארבע שנים לפני שגילתה כי היא חולה. העיתונאים עברו גם על סעיף נוסף בתקנון האתיקה הדורש פרסום מדויק, הוגן ואחראי של הידיעות. בתחילה, הפרסומים ניזונו משמועות ולא בדקו את העובדות כיאות - כיצד ובמה הודבקה הזמרת. חלק מהכתבות טענו שבעלה הדביק אותה, אחרות טענו שהיא בגדה בו ואחרות דיברו על רשלנות רפואית. כך שהפרסום היה חד צדדי, מוטה, ולא מדויק.

חשוב לציין, שפגיעה בפרטיותו של אדם שמת, דינה כפגיעה בפרטיות של אדם חי. דהיינו, למרות שהפרסומים שפגעו בפרטיותה יצאו לאור רק לאחר מותה, הם עדיין פוגעניים, שהרי בשל מותה היא לא יכולה להגיב על הדברים, כמובן, והתקשורת הסתפקה בתגובות המשפחה, חברים ומנהלה האישי לשעבר, בצלאל אלוני. על פי תקנון האתיקה, לתקשורת היה אסור לפרסם פרטים מזהים בנוגע לחולה סופני ללא הסכמה מצדו או מצד בני משפחתו, אלא אם כן קיים עניין ציבורי ובמידה הראויה. חזה אכן הייתה במצב סופני, אך לא היה בפרסום עובדה זאת עניין ציבורי, ולכן לא היה צורך לפרסם את הפרטים הללו.

למרות זאת, חשוב להדגיש
, כי כאשר מדובר במצבם הבריאותי של מנהיגים, העיסוק של העיתונות הוא לגיטימי לחלוטין, כיוון שיש במידע זה תועלת וחשיבות רבה לציבור במיוחד כאשר יש חשש שהמחלה או הבעיות האישיות מפריעות לתפקודם הציבורי השוטף, כפי שכבר קרה עם מצבו הבריאותי של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון או בריאותו הנפשית הרופפת של מנחם בגין.

לתקשורת אסור לפרסם פרטים מזהים בנוגע לחולה סופני ללא הסכמה מצדו או מצד בני משפחתו
תצלום : sxc

מצידו השני של המתרס, ישנם הטוענים שניתן לסייג את הדברים ולהצביע על עניין ציבורי מסוים. הנימוק היחידי לפרסום הידיעה היא העובדה שחזה הגיעה לבית החולים בהכרה מלאה, ולא עדכנה את הרופאים שהיא נשאית של נגיף האיידס למרות שידעה זאת. מכאן שהיא סיכנה את הצוות שלא ידע ולא יכול היה להגן על עצמו מבעוד מועד. סיבה נוספת, היא לדון בנסיבות מותה כסוגייה חברתית העוסקת בבושה. שהרי חזה התביישה להודות כי נדבקה באיידס, ויש הסוברים שעובדה זו הפכה לגורם משפיע בהידרדרות שהובילה למותה הטרגי. לכן, ניתן לומר כי יש תועלת לציבור ולנו בתור חברה. שהרי נפער חלון הזדמנויות לשנות את דרכנו, ולהסיר את מעטפת הבורות שמכסה את חיינו. איידס אינה מחלה של קבוצות שוליים אלא של כלל הציבור. אל תתנו לעצמכם למות מבושה.


לעניות דעתי, אין כאן שירות חיוני של ממש לציבור, אלא אינטרסים פרטיים וסנסציות המוצנעים תחת המושג "אינטרס ציבורי". התקשורת הישראלית ובראשה דווקא "הארץ" פרסמו מידע שלאו ראוי היה לפרסם וביצע פגיעה ברוטאלית שלא לצורך בפרטיותה של חזה. אמנם היא הייתה דמות ציבורית, אך עדיין מן הראוי היה לכבד ולשמור על פרטיותה. שיקולי רייטינג מהווים מרכיב חשוב, אך גם האופי הישראלי שלנו תורם לעניין. אותו מזג ישראלי חם ומוכר הגורם לנו לזלזל בדברים, לחשוב לפעמים שמותר לנו הכול. אני מתכוון כמובן לחוצפה הישראלית הידועה לשמצה. אנחנו לא רוצים לצאת פראיירים, חס וחלילה.

אז אנחנו מכופפים חוקים ואתיקות לפי ראות עינינו. לא פעם
, כשאנחנו ממהרים ויש תור ארוך מאוד בפנייה שמאלה אנחנו עוקפים את כל התור ונדחפים לראשיתו. לא פעם, כשאף אחד לא בסביבה אנחנו עוברים את הכביש באדום או אם מישהו מתעכב ברמזור אנו חסרי סבלנות, צופרים, משרבבים את הראשים מהחלון וזורקים לעברו קללות עסיסיות לאוויר. הכול בשם
העיקרון הישראלי המצוי: "אנחנו לא נצא פראיירים. אותנו לא דופקים".
למגינת לבי, כך נוהגות גם מערכות העיתונים, הן לא רוצות לצאת פראייריות, ולכן היד קלה על הפרסום וכך גם קרה גם במקרה זה. כיום, אתיקה עיתונאית היא רק מכשיר הנועד לשמור על מעמדה של מועצת העיתונות שמעלה את כללי האתיקה על כתב כדי להבטיח את התדמית ויוקרתו. המלצה, פלקט לקיר ותו לא.

בעבור כל עיתונאי נאור, אתיקה צריכה להיות אורים ותומים ולשמש עבורו מצפון ארגוני שמכתיב מה הדבר הראוי לעשות כדי לא לפגוע בעקרונות ערכיים ומוסריים. אין לי ספק שעבודתה של התקשורת ככלל והעיתונאי בפרט, סבוכים בפקעת של קונפליקטים, והרבה פעמים העיתונאי קרוע בין נאמנויות כפולות ואף סותרות, אך בסופו של יום, אותו עיתונאי יצטרך לתת דין וחשבון רק לאדם אחד - לעצמו.
כולי תקווה שיבוא יום ונעמוד בסך ברוח הקרירה של חודש דצמבר כדי שהסדרן יכניס אותנו פנימה אל תוך הלובי המואר. ופשוט נחכה בשקט, בסבלנות, בכבוד.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©