הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לרעות בשדות זרים
 
העובדה שעיתונאים, סטודנטים לתקשורת ופריקים של אינטרנט בקיאים בפרטי הפרשה שיש עליה צו איסור פרסום, לא מצדיקה, לדעת ירון קלנר, לעבור על החוק
מאת ירון קלנר | 06.04.2010
 

קבוצה נכבדת של עיתונאים, סטודנטים לתקשורת ופריקים של אינטרנט בטוחים שצווי איסור פרסום הם שטויות. לשיטתם, בתקופה בה אנו חיים, כשהעולם מרושת עד אין קץ, אין באמת אפשרות להסתיר מידע מהציבור. אם "ידיעות אחרונות" או ערוץ 2 לא ידווחו, נמצא את זה בקלות באינטרנט, בפרסומים הזרים.

העיתונאים מחזיקים את המידע אצלם, אך מנועים מלהביא אותו לפרסום והסטודנטים יודעים על מה מדובר מכיוון שאותם עיתונאים הם גם המרצים שלהם, והם אלו שמספרים להם, וממילא חלק גדול מהם נוטה להתעניין בתקשורת ולחפש מידע שלא נגיש לאדם הממוצע. ופריקים של אינטרנט הם הרפתקנים, רק תנו להם אתגר וירטואלי, והם יתורו את הרשת בחיפוש אחר תשובות.

לשלוש הקבוצות האלה באמת אין בעיה, הם יודעים על מה מדובר. לא יהיה זה מופרך להניח שאותם אנשים מוקפים באלו הדומים להם, קולגות מהעבודה, מהלימודים, או בעלי תחביבים משותפים כמו שיטוט אינטנסיבי במנועי חיפוש. כך נוצרת בעיניהם מראית העין שכולם מסביב מעודכנים במה שקורה, וזהו רק בית המשפט שתקוע בארכאיות של עידן פרה תקשורתי.

יכול להיות שהציבור ישאל אחר כך למה בכלל היה צריך להשתיק את הפרשה
תצלום : מתוך ידיעות אחרונות - 06.04.2010

מה לעשות שלציבור הרחב יש דברים יותר דחופים לעשות מלהקיש Israeli Journalist gag בגוגל? הוא פשוט לא מתעניין בזה. הוא לא מתעמק בעיתון אלא עובר עליו במשך 20 דקות שטחיות, אין לו זמן וכוח להתאמץ. אסור לשכוח שזה גם עניין די חריג, הרי הרגילו אותו שחושבים בשבילו. הוא לא חשוף לאתרים כמו "רוטר" או לבלוגים שעוסקים בנושא. הוא הדיוט ואין בכוונתו לשנות את המצב. אולי הוא מניח שמתישהו צו איסור הפרסום יוסר ואז הוא יוכל להתעדכן, ואולי אז הוא יתאכזב כיוון שהפרשה לא תהיה דרמטית מדי לטעמו.

הציבור העלום והאדיש הזה בהחלט לא בא לידי ביטוי רק בסטריאוטיפ הגזעני של מסעודה משדרות, אותה דמות שמייצגת את כל מי שעומד חסר מושג מול הדורסנות התקשורתית. הכוונה היא לכל אחד ואחד מהאנשים הרגילים והממוצעים, עניים ועשירים, מהעיר ומהכפר, שאינם מקורבים לאף אחד רלוונטי ושצורכים תקשורת במינון המינימלי ביותר.

גם כמות האנשים היחסית מועטה שיודעים על מה מדובר, מודעים לפרשה בזכות דחיקת הגבולות של "ידיעות אחרונות" (גילוי נאות: הח"מ עובד שם). ההפניות למקורות זרים ובעיקר פרסום הכתבה של ג'ודית מילר, מה"ניו יורק טיימס", בצירוף קטעים מושחרים שנפסלו לפרסום, הן שגרמו לקוראים לחשוב שמשהו באמת מעניין מתרחש מאחורי המרחב הציבורי בישראל, ושבמקום בו היה ראוי להתקיים דיון נותרת רק דממה מאיימת.

התקשורת הישראלית לא כותבת על הפרשה. נתן זהבי הוא היוצא מן הכלל מכיוון שהוא סיפר עליה בתוכניתו "זהבי עצבני" ברדיו ללא הפסקה. עוזי בנזימן, עורך "העין השביעית", פרסם גרסה עדכנית לחד גדיא שמגוללת את הדרך בה אפשר להגיע למידע. גם חנוך מרמרי, עורך "הארץ" לשעבר פרסם ב"העין השביעית" טור שנוגע בנושא ומפזר רמזים אודותיו. "ידיעות אחרונות" שלח את קוראיו לרעות בשדות זרים, ומנסה להציף את הפרשה במסגרת המגבלות שמוטלות עליו. נדמה שהוא הצליח בכך חלקית כי מאז הפרסום דנים בפרשה בלא מעט תוכניות טלוויזיה.
 
מדלגת על מכשולים

זה בסדר גמור שאף אחד, מלבד זהבי, לא עבר על צו איסור הפרסום ודיווח בכל זאת על הפרשה. התקשורת צריכה לכבד החלטות שיפוטיות ואת החוק, מכיוון שעליה מוטלת החובה לאכוף נורמות של ציות להם. היא לא יכולה להוות דוגמה שלילית בעניין, אפילו אם זה ימכור יותר עיתונים. כמובן שאם מדובר בסיפור ענק, שהסתרתו מהווה מחדל גדול, שליחותה הציבורית של התקשורת עשויה לגבור על החובה לכבד את החוק, אך זהו מקרה נדיר שראוי להיבחן לגופו, לכשיגיע.

השאלה המרכזית היא בנוגע לקלות בה מוענקים צווי איסור הפרסום לגופים הביטחוניים. כשהצו יוסר והציבור יוכל להתרשם בעצמו, יכול להיות שהוא לא יבין על מה המהומה. יכול להיות שהוא ישאל את עצמו למה בכלל היה צריך להשתיק את העניין? ולמה בית המשפט נעתר לבקשתו של השב"כ? הרי כבר ב-1953 קבע השופט שמעון אגרנט בפסק הדין המפורסם, "קול העם", שצריכה להתקיים ודאות קרובה לפגיעה קשה וממשית בביטחון המדינה כדי שהצנזורה תוכל להצר את חופש הביטוי ולמנוע פרסום. עם השנים, גופי הביטחון הפסיקו להטיל צנזורה על התקשורת ועברו לבקש צווי איסור פרסום מבתי המשפט.

השיטה הזו מוצלחת יותר, כיוון שהיא מדלגת מעל המכשולים שנוצרו לצנזורה במרוצת השנים. כך לא צריכה להתקיים הוודאות הקרובה שבית המשפט ראה בה כה חיונית. כך מספיקה רק בקשה של השב"כ ואישור של שופט כדי למנוע מהציבור את המידע שהוא חייב לקבל. מי שמעוניין להשיג את המידע אומנם ישיג אותו, אבל העיתונאים ויודעי הדבר חייבים לזכור, רוב האנשים פשוט לא מעוניינים.

__________________

עוד בנושא זה :
 
אפרופו מקרה טייטל - אין ספק שהגולם קם על יוצרו: השימוש האינטנסיבי המגוחך בצווי איסור פרסום בעידן האינטרנט, הטוויטר והפייסבוק - הופך נלעג תחת כל צג מחשב רענן

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©