הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לסבא ולסבתא (במקום מכתב)
 
הכאב הגדול של ענבר בר-יהודה ביום השואה בא דווקא מהחסר, מכך שלא פגשה מעולם את סבה וסבתה ניצולי השואה, ולא זכתה להתוודע מקרוב למה שעברו
מאת ענבר בר-יהודה | 11.04.2010
 

כבר מגיל צעיר, בערך בתקופה הזאת הייתי מתחילה לחוש את ההרגשה השחורה מתגנבת ומטפסת אט אט במעלה ראשי, וככל שיום השואה היה מתקרב, גם העצבות היתה חגה סביב חדרי לבי. התוגה והבדידות היו גדלות ומתעצמות עד שלבסוף עם השנים, הבגרות וההבנה, ההרגשה הפכה לחור של כאב ואובדן של משפחה שהיתה ושאיננה עוד ולעולם גם לא אזכה להכיר.

רציתי לכתוב מכתב לסבתא, ואולי גם לסבא. בתור ילדה הייתי עושה את זה הרבה פעמים. בהיעדר אמונה באל אחר, המתים היו לי למפלט. מעולם לא הכרתי אותם, הם נפטרו זמן קצר לאחר לידת אחותי הגדולה. בגלל זה, היה לי קל מאוד לפנות אליהם בתפילות של ילדה קטנה, שאבא יקנה לי בובה ושאימא תקריא לי את הסיפור, ושכשאני אחזור הביתה מהגן יהיה שניצל ופתיתים.

לא חשבתי על זה עד המסע לפולין בתור נערה. מול קברי האחים באיזה יער נידח, במקום שבחיים לא הייתי חושבת שקבורים אנשים, נשברתי. כתבתי לסבא וסבתא כבת עשרה וביקשתי שישמרו על אימא ועל אבא, על אחותי שבצבא ועל סבתא, אימא של אבא, שכבר החלה להראות סימנים ראשונים של אלצהיימר.

לא חשבתי על זה עד המסע לפולין בתור נערה - שם נשברתי. הר האפר במיידאנק
תצלום : ירון קלנר

ועכשיו אני רוצה לכתוב להם, אבל על השאלות שיש לי לשאול אותם אף אחד כבר לא יכול לענות לי. כי לי אין סיפור מרגש על משפחה שהתאחדה וחזרה מהגלות, אין לי סיפור של גבורה על סבא שכילד פרנס את כל המשפחה. סבא וסבתא שלי לא סיפרו. לא היתה להם, לפחות לפי הסיפורים, התנהגות של ניצולי שואה. מעבר לזה שלא היו סיפורים, גם לא היו התנהגויות של אגירת מזון או הרגלי ניקיון הזויים, הם לא היו מחשיכים את החדר או פורצים בבכי פתאומי.

אני רוצה להאמין שזה היה כך כי הם רצו ליצור לאימא שלי חיים טובים יותר, ולא להטיל עליה את הצל הכבד של האסון שקרה לעם היהודי באירופה. אני רוצה להאמין ששניהם העדיפו התחלה חדשה. ושאם, אני ואחותי היינו קצת יותר גדולות והם היו קצת יותר בריאים, בסוף הם היו מספרים לנו, והיינו יודעות.

קשה לי עם אי הידיעה. אף פעם לא הייתי טובה בלא לקבל תשובות לשאלות. כשהייתי ילדה, היה לי חלום שתמיד הייתי חושבת עליו כל לילה לפני השינה, ובצפירה הייתי עוצמת עיניים הכי חזק שאפשר ומתפללת לסבא וסבתא, שיימצא איזה קרוב רחוק, איזו סבתא חביבה שתפרוץ לתוך חיינו ותמלא את החלל החסר.

זה לא שהיתה לי ילדות עצובה או חסרה. רוב הזמן לא הרגשתי כך, אבל ביום השואה זה היה חוזר ובבום. כשקצת גדלתי, הבנתי מה הסיפור שלי. הסיפור שלי על יום השואה הוא לא על גבורה וניצחון הרוח או נפש האדם. הוא גם לא על מסע. הסיפור שלי הוא על משפחה חסרה, על ליל סדר של מעט אנשים כי אין משפחה מורחבת. זה על סבים וסבתות ודודים ודודות מאומצים שהם בעצם חברים מאוד קרובים, שגם כמה מהם כבר לא איתנו. מעבר ליום זיכרון לששה מיליון נספים, יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשבילי תמיד היה ותמיד יהיה יום פרטי של כאב על משפחה שהיתה, גדולה ושמחה שם בגלות. ועכשיו  איננה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©