הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קודם כל החיים
 
חללי מערכות ישראל אינם קדושים, חושב ירון קלנר. אוי לעם שמפתח תרבות המקדשת את המוות, ושבתי העלמין הצבאיים שלו שבעים מאלטרואיזם, הבו לנו דרך אחרת
מאת ירון קלנר | 17.04.2010
 

איך זוכרים את הנופלים? בגב זקוף? בתהילת הנצח? בצפירה צורמנית? למדינה שמצויה בלחימה מתמדת, בין אם באשמתה ובין אם לאו, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא הדרך המוצלחת ביותר לשמר את האמונה שמתקדמים פה בכיוון הנכון. למעשה, בפרפראזה על המשפט היהודי המחוכם, יותר מששמר עם ישראל על יום הזיכרון, שמר יום הזיכרון על עם ישראל. ביום הזה אין מקום לשאלות. הכל כמעט מובן מאליו, הרי אף אחד לא רוצה לפגום בקדושת המתים, במורשת המוות הטוב בעד ארצנו, ובעיקר ברגשות המשפחות השכולות. לפני שהוא מגיע, כולם בהכנות. בצה"ל דואגים להניח דגלונים על הקברים, אחרים מספרים בשבח על כזה או אחר.

מיד בסיומו ממהרים כולם לכיכר או לרחבת העירייה לעשות שמח, והצער נזנח מאחור, נשאר נחלתם הבלעדית של מי שאיבד הורה, בן או בת, אח או אחות.
ביום עצמו רואים סרטים עצובים, מתוך גאווה בהקרבה של טובי בנינו (או מתוך מזוכיזם טהור), התעטפות ביגונם הקודר של אחרים. לומדים מורשת קרב, בוכים על מר גורלנו. מקשיבים לקול דרמטי ועצוב שנואם בטקס או משדר ברדיו. מתאחדים תחת מעטה פטריוטיות דביק של ארץ ישראל הישנה והטובה, מדמיינים את החלוצים, את יפי הבלורית והתואר, את מלח הארץ.

בוכים על מר גורלנו ומקשיבים לקול עצוב שנואם בטקס. הרמטכ"ל גבי אשכנזי
 

פעם דיברו פה על ההכרח להילחם, ושברגע שרק יהיה אפשר, יכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. ישראל לא ראתה עצמה כמיליטנטית אלא כמתגוננת בלבד. גם על התפיסה הזו הייתה ביקורת, קראו לה בלעג "יורים ובוכים". שיאה הוא השיר "חורף 73", בו מקונן הכותב, שמואל הספרי, על כך שלמרות שפניו לשלום, עם ישראל עדיין בקרב. הוא לא אחראי לכך, כמובן. היום כבר מתגברים הקולות נגד התפיסה הזו. הם אומרים ש"חורף 73" הוא שיר תבוסתני, שבל לו לחייל להתלונן על הלחימה, שבל לו לישראלי לקוות שבנו לא ילך לצבא. רק כך מגדלים עם של לוחמים, מעין ספרטה מודרנית, שהשירות בצה"ל היא מטרתו, ועל במות יום העצמאות שלו לא יופיעו משתמטים, ולא משנה הסיבה לאי שירותם.

היו כאן מלחמות שהיו כורח גמור, מלחמות שנבעו מבחירה, מבצעים צבאיים מוצדקים וכאלו שלא, וחיילים שנהרגו עקב רשלנותם הפושעת של מפקדיהם ומנהיגי המדינה. המשפט הבא חייב להדהד ללא הרף בראש של כולם: החללים אינם קדושים. אוי לעם שמפתח תרבות שמקדשת את המוות, כשאהידים המוסלמים או המרטירים הנוצרים. קודם כל, החיים. להשקיע בהם את הכל ולעשות כל מה שאפשר כדי למנוע מעוד משפחות להצטרף למעגל השכול. ובטח שאסור לנו לחפש את הגיבור הבא, את הבחור שיקפוץ על הרימון ויציל את חבריו, את הלוחמת שתתנדב לצאת מהמחסה נגד כל הסיכויים או את החייל שילחם עד הרגע האחרון. בתי העלמין הצבאיים כבר שבעים מהאלטרואיזם הזה, הבו לנו דרך אחרת.

יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו הנאמנים והאמיצים, את עשרות אלפי החללים אשר חירפו נפשם במלחמה על תקומת ישראל, על מזבח האינטרסים ועקב המיליטריזם המוכחש, ושלא נדע עוד.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
3 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. פטריוטית דביקה
ניצן 18.04.2010
 
 
2. הוצאת לי את המילים מהפה
עדי רותם 18.04.2010
 
 
3. נכון כל כך...
מור 19.04.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©