הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרצל אמר
 
ברוב המקרים הוא צדק, לא על הכל הוא יכול היה לחשוב, אבל מדינה לתפארת כמו שחוזה המדינה רצה קיימת רק בספרים. ניצן ארד בחנה את החזון של האיש מהמרפסת ויצאה מרוצה
מאת ניצן ארד | 20.04.2010
 

כבר בסוף המאה ה-19 הצהיר אחד, בנימין זאב הרצל, עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ופוליטיקאי יהודי, כי הפתרון לבעיית היהודים במדינה עצמאית משלו. הרצל אף שירטט תוכנית אוטופית משלו לאותה מדינה, ארץ ישנה-חדשה. קריאת חזונו המפורט של הרצל מעוררת בעיקר השתאות. כמו כל רעיון ערטילאי שהפך למציאות, נדרש היה אדם אחד שיעז להגות רעיון באומץ מול קיתונות של ביקורת מכל עבר, אפילו מאחיו היהודים הדתיים שחשו כי הרעיון הציוני מאיים על ערכי הדת. ההשתאות נובעת מן העובדה כי כבר ב-1896 הגה הרצל מודל של מדינה יהודית, עוד בימים בהם העם היהודי היה נרדף ומדוכא.

הוא פיתח מודל של מדינת רווחה שתומכת באזרחיה, והם, בתמורה, מחויבים אליה. על פיו, המדינה צריכה לפעול למען איכות הסביבה ועליה להיות סובלנית כלפי דתות ואמונות. הרצל חשב שיהודים שנרדפו בשל דתם לא יוכלו להיות גזענים, הוא לא דמיין לעצמו התנגדות לאומית ערבית לתוכניותיו. בעיני רוחו, ערביי ישראל ייהנו משוויון זכויות מלא, ולא יתקוממו נגד המדינה היהודית.

הרצל, יליד הונגריה, שעבד כעיתונאי בפריז, הפך מודע לבעיית היהודים במהלך משפט דרייפוס, בו נאשם קצין יהודי בבגידה בצבא צרפת, על לא עוול בכפו. לדידו, יהודי צעיר אשר מעוניין לשמור על אמונתו וערכיו היהודיים, ובד בבד לקחת חלק בחברה המודרנית בלי להיתקל בתקרת הזכוכית שמונעת מיהודים להתקדם, ייאלץ לבחור באוטואמנציפציה. ההתפכחות מהרעיון כי יוכלו למצוא שוויון במדינות אירופה תחת האיום הגדל של האנטישמיות, הוביל לפתרון הבלתי נמנע, הקמת מדינה עצמאית ליהודים.

במקרים רבים החקיקה בארץ תואמת את חזונו המקורי של הרצל. הכנסת
 

רעיון זה הפך לאהבת חייו של הרצל ולתשוקתו הגדולה ביותר. ב-1896 הוא פרסם את "מדינת היהודים" וב-1902 את "אלטנוילד". שני הספרים שירטטו ברגישות ובקפדנות רבה את דמותה של המדינה היהודית לכשתקום, שתישאר נאמנה לערכיה ואמונותיה הדתיים, ויחד עם זאת, תהפוך למדינה יצרנית, פורחת ומתקדמת.

בעיני רוחו, הרצל ראה מדינת רווחה שתדאג לספק לאזרחיה ביטוח בריאות, ביטוח חיים וביטוח נגד תאונות ותשמור על איכות הסביבה. המדינה תחייב את אזרחיה לתת שנתיים לשירות צבאי או אזרחי. במדינה העתידית יהיה חופש דת וסובלנות דתית, וסמכויות אנשי הדת תוגבלנה. יהיה שוויון זכויות מלא לכל הדתות. יום העבודה יהיה בן שבע שעות, השכר יעלה בהתאם במקרה של שעות נוספות, ומחוסרי עבודה ישובצו בעבודות יזומות. המדינה תדאג לנשים הרות ותעניק להן שכר מקופת הקהילה. החינוך יהיה חינם מגיל הגן ועד לאוניברסיטה.

והנה שלב הגילוי הנאות. בשנים האחרונות, המעשה הנוח והפופולרי הוא לתקתק בזעם על מקשי המקלדת כיצד התנפץ החזון האוטופי של הרצל לעומת המציאות הקשה בישראל. גם אני כבר הייתי מוכנה להצטרף לעדר. אבל יש לי בעיה: אני אוהבת את המדינה הזו. והחזון של הרצל, שנכתב לפני יותר ממאה שנים, אינו כה רחוק ממדינה יהודית וצעירה, שקיימת 62 שנה ונאבקת על קיומה כל יום. זוהי מדינה שהוקמה בשביל עם ששרד כנגד כל הסיכויים, שרד גם את ה"פתרון הסופי" של הנאצים וזוועות שדמיונו של הרצל לא יכול היה להקיף. כן, זה הרגע להודות, אני פטריוטית. וככזו, בחנתי את חזונו של הרצל.

הרצל צדק. אזרחי ישראל נדרשים לשרת את מדינתם בשירות צבאי או לאומי עד שלוש שנים. בתמורה, הם זוכים למדינת רווחה שמספקת ביטוח בריאות לאזרחיה. ישראל נבנתה על ערכי משק חקלאי שיתופי, ממש כפי שהרצל ראה בעיני רוחו. ב-1973 הוקם השירות לשמירה על איכות הסביבה תחת משרד ראש הממשלה ומשנת 1988 קיים משרד ממשלתי להגנת הסביבה (במקור המשרד לאיכות הסביבה), שתפקידו לקדם חקיקה סביבתית ולקבוע אסטרטגיות סביבתיות.

עם ששרד זוועות שדמיונו של הרצל לא יכול היה להקיף. האנדרטה במיידאנק
תצלום : ירון קלנר

החינוך במדינת ישראל של ימינו הוא חינם עד לכיתה י"ב. ב-2004 הופעלה תוכנית מהל"ב (מהבטחת הכנסה לתעסוקה בטוחה), שתפקידה לספק מערכות ארגוניות בזיכיון ממשלתי שמקימות מרכזי תעסוקה, השמה, הכשרה ותמיכה במציאת עבודה. המדינה עוזרת למובטליה, גם אם בדרך ההפרטה, ובהדרגה מפחיתה את הקצבאות לבלתי מועסקים.
המפתיע מכל, ישראל היא אומנם מדינה יהודית דמוקרטית, יש בה חופש דת, אבל סמכויות אנשי הדת מוגבלות והם בעלי ריבונות על תחומים שנחשבים לציפור נפשם. על פי חוק, זכויותיהם של ערבי ישראל ושל כל אזרחי ישראל שוות לתושביה היהודים.

זה לא שהכל נפלא והרמוני פה אצלנו בלבנט. החקיקה במקרים רבים אמנם קיימת ותואמת את חזונו המקורי של הרצל, אך בפועל, כמו שכולנו יודעים, בחלקים נרחבים מהזמן, אין לנו ארץ נהדרת. ערבי ישראל אינם נהנים מיחס שוויוני, השחיתות ברשויות חוגגת, והמצב הביטחוני ממשיך להיות מרכז הכובד הישראלי, והמקום אליו מוזרמים רוב כספי התקציב הממשלתי ורוב הדאגות הקיומיות.

היו כמה פרטים שחזונו של הרצל לא יכול היה לכלול ולו רק בגלל העובדה שבעולמו האנטישמיות המודרנית רק הרימה את ראשה המכוער. הרצל דיבר על מדינה יהודית נטולת הקשר גיאוגרפי, שתאכלס בתוכה יהודים שהם נטולים כל מטען תרבותי וחברתי מלבד העובדה כי הם, ובכן, יהודים. הרצל לא היה יכול לחזות את תוכניתם השטנית של הנאצים שתותיר את עמו שבור והמום.

הרצל לא לקח בחשבון את ההבדל בין יהודי אירופי ניצול שואה לבין יהודי שברח מארצות המזרח, כשכל אחד מהם מביא עמו מסורות, שפות, מאכלים ומנהגים שונים מרעהו.

בעולמו של הרצל, הערבים לא היו מסוגלים או לא רצו להתאחד ולהתקומם נגד היהודים כך שהוא לא ראה כבעיה את מיקומה הגיאוגרפי של ארץ ישראל, מובלעת יהודית ודמוקרטיה קטנה בין המון מוסלמי שכיום, חזונו לגבי המדינה היהודית שונה מעט מחזונו של הרצל שגם לא חשב שיעברו יותר מחמישים שנה עד שהחלום הציוני שלו יקרום עור וגידים. הוא חש בדחיפות כמעט נביאית שאם לא יעניקו לעם היהודי מדינה משלו, ומהר ככל האפשר, יקרה אסון גדול. והוא צדק.

הכי פופולרי לתקתק בזעם על המקלדת כיצד התנפץ החזון של הרצל לעומת המציאות
תצלום : sxc

קצת יותר ממאה שנה אחרי חזונו, ישראל היא עדיין ולמרות הכל, מדינה בהקמה. 62 השנים האחרונות משולות לשורה אחת בספר ההיסטוריה של מדינת היהודים. מדינה שב-62 שנה הקימה תשתיות כלכליות, בתי חינוך, מוסדות ממשלתיים, מוסדות ביטחוניים, חקלאות, שלטון מקומי בדמות ערים, כפרים וקיבוצים. מדינה עם דגל, המנון, תרבות שמשלבת בתוכה את ההיסטוריה של חבריה, ועם זאת, מציעה משהו חדש, מחוספס, ישראלי.

זו מדינה שבה הישגיהם של מדענים ישראלים בתחומי המדע והטכנולוגיה הם משמעותיים ובעלי חשיבות כלל עולמית. מדינת היי טק שיש לה הישגים תרבותיים גדולים. מדינה עצבנית בה לכל אזרח יש שני מכשירים סלולאריים שהכרחיים כשהוא מטייל בדרום אמריקה ומתגעגע הביתה. מדינה שבה שומר חמוש בודק לך את התיק כשאת הולכת למועדון לילה. מדינה שבה המוות הוא חלק מהד.נ.א שלה, שהוקמה בחלקה בגלל מוות נוראי והמוני שהישראלים מתמודדים איתו כל יום, אבל היא עדיין מדינה חיה, משוגעת, מזעזעת ומדהימה.

אין ספק שיש עוד הרבה עבודה לפנינו וזה בסדר, כיוון שאותם אנשים שבנו את המדינה עדיין קיימים בינינו. המאבק בין דת למדינה איתן מתמיד, והשסע בין הערבים ליהודים קיים ושריר. בשלטון נפוצו השחיתות והסיאוב, והוא לא השכיל להסתגל לדפוסי החיים המשתנים תדיר מקום המדינה ועד היום. ועדיין, כבר לפני יותר ממאה שנה, הרצל ידע להביע רצון מיתי והבנה שיש ליחסה רק לחוכמה גדולה ולראייה רחבה. כבר אז הוא הבין שביום מן הימים העם הנרדף ביותר בהיסטוריה, יקים מדינה משלו ויישב בה. הרצל לא זכה להכיר את המדינה אותה הוא חזה, אבל נתן לי את הזכות לתקתק פה במרץ על מקשי המקלדת, ולהתרגש לרגע בדירתי שבתל אביב, עיר שתרגומה החופשי הוא ארץ ישנה-חדשה, אלטנוילנד.

ב-2 ביוני 1901 כתב הרצל ביומנו: "כאשר תקום פעם מדינת היהודים, ייראה הכול זעיר ומובן מעצמו. אך אולי יימצא היסטוריון ישר, שיאמר שבכל זאת היה זה דבר מה, כאשר עיתונאי יהודי מחוסר אמצעים, ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגן על הדגל הזה בקומה זקופה".

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
12 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אפשר מורה כזאת?
עינב 20.04.2010
 
 
2. באסה
דניאל 20.04.2010
 
 
3. הרצל זה זה מפיתוח?
יסמין 20.04.2010
 
 
4. מזל טוב הרצל... יש לך בת בת 62
מיכל 20.04.2010
 
 
5. התלהמות
מירב לוין 20.04.2010
 
 
6. צמרמורת!!!
אני 20.04.2010
 
 
7. היא בת 62
רותם 20.04.2010
 
 
8. כל הכבוד
מוטי 20.04.2010
 
 
9. I love Israel
וירג'יניה 20.04.2010
 
 
10. hertzel
ofer 21.04.2010
 
 
11. בין הרצל לניצן
חנוך 21.04.2010
 
 
12. גרמת לי לחשוב...
יעל 20.05.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©