הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבה שנאה
 
באירוע תמיכה ב"הקרן החדשה לישראל" האווירה הייתה פסטורלית, עד שהגיעה הפגנת הנגד של "אם תרצו" ואיתה הדילמה של גבריאלה דוידוביץ': חופש ביטוי למי?
מאת גבריאלה דוידוביץ' | 23.04.2010
 
שישי בצהריים מביא איתו זמן שקט. משהו עוצר בהתנהלות והלחץ היומיומי והטבע כאילו מכין את עצמו לקראת השבת. גם בשישי האחרון נחתה שוב אותה התחושה. השקט היה נעים, השמש זרחה, ואני הייתי מוכנה לצאת לאירוע צהריים לתמיכה ב"הקרן החדשה לישראל" בלבונטין 7 בתל אביב. "הקרן החדשה לישראל" היא גוף שעוזר להקים עשרות ואף מאות ארגונים למען זכויות אדם, עידוד הדמוקרטיה והתעסקות בכל אותם נפגעים חברתית שנשכחים מאחור, בין אם במכוון ובין אם לאו.

בין היתר, הקרן תומכת בשדולות נשים, בפליטים הרבים שנמצאים בישראל, וכן, גם בנושא הזה שרבים מנסים להתעלם ממנו - מיליון וחצי האנשים שחיים בעזה תחת מצור. באירוע לא דובר על גיוס כספי או על מתן תרומות אלא על העצמה של הארגון יחד עם תומכיו, ותרומת קולם של אמנים ידועים מהארץ, כמו דויד ברוזה, מארינה מקסימיליאן בלומין, תמר אייזנמן, רונה קינן, זאב טנא. הרעיון היה לחגוג דמוקרטיה עם מוסיקה, ולזכור שאסור לוותר על המקום בו רבים מאמינים שאפשר גם אחרת, שיש עוד דרכים לפתור את עוולות היומיום בישראל, ושהעתיד עוד יכול להשתנות.

ההסתכלות על לבונטין 7 הייתה מפתיעה. זו לא הפעם הראשונה שאני מגיעה לאירועים מסוג זה ואילו הפעם משהו היה שונה. המועדון היה מאוכלס עד אפס מקום כשבחוץ מחכים עשרות אנשים ללא הזדמנות להיכנס. הקהל, שבהרבה מקרים מורכב מהתל אביבים המוכרים, הציג חזות שונה, וכלל אנשים מכל הגילאים ומכל חלקי הארץ. גם בהופעה הכי עמוסה שביקרתי בה שם לא נראה דבר שכזה. כל אמן שעלה לבמה אמר את דעתו בהתלהבות, והראה כמה הוא להוט להשתתף ולקוות שיהיה לנו עתיד אחר, ושלא נאפשר ניצחון לאותן דעות שמבקשות להרוס את הדמוקרטיה, ואת התפתחותם וזכויותיהם של אנשים אחרים בארצנו.

עמדו סביב כלוב בו נמצאו תומכים לובשי מדי צה"ל כשהם אזוקים לכלוב
תצלום : יהונתן קלינגר | תצלום לובי : מתוך אם תרצו

שעה אחרי תחילת האירוע הכל נראה אופטימי. המקום היה מלא, האווירה  תומכת ומעודדת, הקהל אמיתי ולא סתם תל אביבי שמאלני, ולרגע אפשר היה לחשוב שכולם עומדים לצאת לרחוב ולחבק זה את זה. אך בין חלום למציאות מתעוררים מהר מאוד ובאופן פתאומי, החלו רבים מהאנשים לצאת. משהו קרה. דקות ספורות בלבד עברו עד שהבנתי שאני לא נמצאת במקום הנכון, ובמהרה גם אני יצאתי.

השקט של שישי הופר בן רגע כשתנועת "אם תרצו" הפגינה. המחאה כמובן הגיונית, הלוא זו הייתה המטרה - חגיגת הדמוקרטיה. חברי "אם תרצו" היו מעבר לכביש, מאוחדים, בלבוש זהה, הניפו דגלי ישראל ועמדו סביב כלוב בו נמצאו תומכים לובשי מדי צה"ל כשהם אזוקים לכלוב. מכאן כבר לא היה טעם לשוב למטה. שני הצדדים החלו בוויכוחים ובהצדקות לתמיכתם בצד מסוים, והנה קמה לה הפגנה לכל דבר בצהרי היום.

"אם תרצו" באו לומר ש"הקרן החדשה לישראל" פוגעת בצה"ל ובעם, ושהתומכים בה אינם מאמינים במדינה. מנגד, טענו התומכים כי הם רוצים  שוויון והכרה ושמירה על זכויות אדם בסיסיות. לטעמי, היה משהו מאוד עצוב בוויכוח הקולני הזה, במיוחד בשבוע שבין יום השואה ליום העצמאות. עברו כל כך הרבה שנים ומשהו עדיין לא הופנם. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד. בוויכוח נראה כאילו צד אחד מציג מגוון דעות, דרכי התבטאות, צבע והבעות פנים, ואילו הצד השני מראה אחידות ללא יוצא מן הכלל. כולם נראים ולבושים אותו הדבר, טוענים וכועסים אותו הדבר, והגרוע מכל, שונאים אותו הדבר. לא היה סיכוי לדבר או להקשיב באמת. המטרה הייתה לערוך פרופגנדה, לעורר פרובוקציה וללכת, מבלי לנסות בכלל לשוחח.

הדבר שצרם לי יותר מכל הייתה אישה בהריון מתקדם יחסית, שהפגינה עם מתנגדי הקרן. אני מעריכה ומבינה את נכונותה להגיע ולבטא את אמונתה ותמיכתה במה שכל כך חשוב לה, אלא שהבעיה שלי הייתה שהתמיכה כוללת בתוכה שנאה, אי קבלה, תחושת עליונות ופילוג נוראי, כשכל הערכים הללו יעברו בעוד מספר חודשים לדור חדש.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©