הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
את ואני
 
זה התחיל אצלה בגיל צעיר בהתאהבות שטחית בדיוויד בקהאם, והפך עם השנים לאהבתה האמיתית של חן בירנבוים: ב-ר-צ-ל-ו-נ-ה. העיר, האנשים ובעיקר קבוצת הכדורגל
מאת חן בירנבוים | 25.04.2010
 
"הו ברצלונה... ברצלונה... עודך אברך כבשת את לבבי. ב-ר-צ-ל-ו-נ-ה", כך כתב והלחין ג'ו עמר. אז כן, אני בחורה, אני אוהבת כדורסל, טניס וכן, אני אוהבת גם כדורגל ואני אוהדת (אפשר להגיד...) "שרופה" של ה-קבוצה מספר אחת בעולם – בארסה. האהבה לכדורגל התחילה אצלי בשלהי כיתה ז', בזמן שהתאהבתי בשחקן מנצ'סטר יונייטד לשעבר, דיוויד בקהאם. זה היה בגמר ליגת האלופות של עונת 1998/99, כששחקני מנצ'סטר יונייטד הבקיעו שני שערים בתוספת הזמן נגד באיירן מינכן (1:2). אומנם לבקהאם לא היה חלק בשערים, והמבקיעים היו טדי שרינגהאם ואולה גונאר סולשיאר, אך לעולם לא אשכח את שיערו הבלונדיני המתנפנף כשהוא רץ מצד לצד במשך 94 דקות.

בשלוש השנים האחרונות (קצת אחרי שקראתי את הספר "צלה של הרוח", של קרלוס רואיס סאפון גיליתי שברצלונה - העיר - מאגדת את כל החלומות שלי ביחד: המבנים המדהימים, חיי הלילה האירופאים וקבוצת הכדורגל שלי. השיא היה בטיול שלי לשם. אולם, לצערי החלום לא התגשם במלואו כי כשהייתי שם, "בארסה" שיחקה נגד וולנסיה בחוץ, ולכן הסתפקתי במשחק של קבוצת הכדורגל השנייה בעיר - אספניול - שניצחה את ריאל בטיס 0:2, תוצאה שהורידה את האחרונה לליגה השנייה. דווקא ביום שחזרתי לישראל, בארסה אירחה את  צ'לסי במסגרת שלב חצי הגמר של ליגת האלופות. אומנם המשחק נגמר בתוצאה 0:0, אך האכזבה מפספוס המשחק הייתה גדולה.

משום מה השופט התעלם כשהשחקנים כיסחו לליאונל מסי את הצורה
 

גם העונה אני עוקבת באדיקות אחרי בארסה במשחקי הליגה הספרדית וליגת האלופות, בין היתר, אנחנו (כן, זה קורה לי הרבה שאני לוקחת חלק פעיל בניצחונות של הקבוצה שלי) מביסים ומשפילים את ריאל מדריד, והכי חשוב כנראה שנזכה בפעם השנייה ברציפות בגביע ליגת האלופות. תאמינו או לא, מצאתי מכנה משותף עם בחור ממוצא לבנוני שגר בהולנד. הסיכום בינינו הוא שדת גזע או מין לא מעניינים, כל עוד בארסה מנצחים, ואחרי כל משחק אנחנו מעבירים רשמים ותגובות.

לצערי, בימים האחרונים השמחה התחלפה במתח בלתי פוסק, אחרי הפסד חוץ מוחץ לאינטר בחוץ בחצי גמר ליגת האלופות (3:1). ולמרות שזה נשמע לא מציאותי, אין לי בעיה להודות שזה היה ניצחון מוחץ. בנוסף, השופט הפורטוגלי, היה פרו איטלקי. אם לא, איך אפשר להסביר את ההתעלמות שלו, כששחקני אינטר כיסחו לליאונל מסי את הצורה. ועוד ברחבת ה-16. ואת ההתעלמות שלו משער של אינטר שנכבש בנבדל.

הכל הלך לי הפוך ביום שלישי, היום של משחק חצי הגמר הראשון. התעוררתי ב-13:30 עם כאב ראש וחום, אך החלטתי שלפחות אראה את המשחק עם חברים. אבל, גם זה התבטל לאור העובדה שכאב הראש רק התעצם, והעין לא הפסיקה לדמוע. כל זה הוביל אותי לתחושת הבטן הנשית שמשהו רע הולך לקרות. מעבר לענן האפר שסגר את שמי אירופה, וכמעט ביטל את המשחק, העובדה שכמעט ולא יכולתי לראות טלוויזיה רק הגבירה לי את התחושה. ובכל זאת, הכרחתי את עצמי. מי היה מאמין שדווקא אינטר ינצחו אותנו 1:3?!

אבל, שום דבר לא קרה. לכל מטבע יש שני צדדים, ולברצלונה יש הזדמנות נוספת להוכיח מי אנחנו באמת במשחק השני בבית. תקוותי שננחיל לאינטר הפסד כואב, כמו שעשינו לריאל מדריד בשלושה משחקי הסופר קלאסיקו האחרונים. אז עד המשחק הבא, שירו- Forzza Barca!.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. כתבה עניינית ומרתקת
אחד שמבין 27.04.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©