הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גן חיות אחד גדול
 
אם הישראלים בטוחים שבהתנהגותם הם מייצגים את הערכים שעליהם נבנתה המדינה, ענבר בר-יהודה מציעה להם לחשוב שוב
מאת ענבר בר-יהודה | 08.05.2010
 

רציתי מאוד לכתוב על חזרה לחוויות ילדות, לזיקוקים בגן העיר, למופעים חסרי טעם ולילדים מופרעים שמרססים עוברים ושבים בספריי שלג ובספריי חוטים. למרבה הצער, הגורל ויצר החמדנות שלי התערבו כך שעבדתי באותו לילה נפלא שנקרא ערב יום העצמאות. בזמן שהייתי נצורה במשרד עם כל צוות הניהול של מקום עבודתי, כשהמון זועם צובא על דלתות הזכוכית והמאבטחים מגנים בחירוף נפש על הדלת, יצא לי לחשוב (בכל זאת, היינו נצורים שם שעה וחצי).

הדבר שכולנו שונאים אבל גם מתגאים בו, במיוחד בימי חג משובבים כגון יום העצמאות, זה האופי הישראלי. לעתים קרובות, אנחנו חושבים על האופי שלנו כשל הצבר החלוץ והאידיאלי, אך רובנו, בצורה גורפת ואכזרית, לא צברים אלא ישראלים. דמות הצבר, כפי שהיא משתקפת בדמותו של המאייר דוש, הוא "שרוליק". ילד חופשי, ציוני, חלוצי ונמרץ שלובש מכנסי חאקי קצרים, סנדלים תנ"כיים וכובע טמבל, הוא מעין אנטי תזה לקריקטורות האנטישמיות שהופיעו בעבר בעיתון הגרמני "דר שטירמר", כמו גם בעיתונים אחרים באירופה ובארצות ערב. שרוליק היה ההיפוך הגמור של היהודי הגלותי, החלש והנלעג. הבעיה היא ששרוליק רלוונטי לתופעה של צבריות ישראלית שהתקיימה בעשור הראשון למדינה.

יצא לי לחשוב על כך בזמן שהייתי נצורה במשרד עם חלק מצוות הניהול
תצלוםן : מורן חלפון

איפה תמצאו היום נער או נערה שלובשים מכנס חאקי קצר בלי שהם יהיו בצופים? ולחילופין, בלי שזה יהיה מכנס מסוג "דפוק אותי" שמתחיל איפה שהוא נגמר? וסנדלים תנ"כיים באמת שייכים כבר לתקופת התנ"ך, היום יש "קרוקס" או מותג אחר שמתאים את עצמו אורתופדית לרגל של הפעוט, וכמובן, עולה הון תועפות. אני בכלל לא מדברת על כובע טמבל שכבר מזמן אאוט.

הספרות הישראלית מלאה אזכורים לדמות הצבר. למשל, משה שמיר שהוא מסופרי דור תש"ח, כתב את הספר "הוא הלך בשדות" שהפך לאבן פינה ביסוד מיתוס הצבר הישראלי והציוני. אורי, הדמות הראשית, מעודד את עיצוב הצבר המיתולוגי, "יפה הבלורית והתואר". צבר גאה ואידיאלי הוא חלום הזוי שהיה ונגמר. מצברים גאים הפכנו לישראלים: עקשנים, עצבניים ובעיקר, בטוחים שמגיע לנו הכל.

מגיע לנו כי שילמנו, כי היינו בצבא, כי בעבר הרחוק סבא של סבא שלנו נלחם על מנת לגור לפה. נכון שלפעמים באמת מגיע לנו, אבל בגלל העקשנות והעצבנות שלנו אנחנו לא יודעים לדרוש כמו שצריך. במקום זה, אנחנו גועים כמו פרות, נלחמים זה בזה, ודופקים על דלתות הזכוכית העדינות כמו גורילות. בקיצור - גן חיות אחד שלם.

זה לא שאני באמת מאמינה שפעם אנשים היו יותר טובים. פשוט נדמה שפעם לפחות הייתה יותר עדנה, היו דברים חשובים להילחם עליהם, וכל יום אמרו תודה על זה שאנחנו עדיין פה. אני בטוחה שגם בתקופות הצנע אנשים צעקו על החנווני אבל אני די בטוחה שהוא לא היה נצור שעה וחצי בחנות כי המון אנשים התנפלו עליו. ובעיקר חבל שאנחנו בטוחים שאנחנו צברים, מייצגי האידיאלים, הערכים הנכונים והיופי, אבל אנחנו בעצם הורסי היופי ושוברי האידיאל.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©