הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רוכבת מהשוליים
 
מורן יעקב החליטה להוציא רישיון לאופנוע רק כדי להרגיש כמו אנג'לינה ג'ולי. זה נגמר בסלאלום אחד שגרם לפציעה אבל גם להצלחה כבר בטסט ראשון
מאת מורן יעקב | 09.05.2010
 

הרבה פעמים חשבתי על התחושות שעולות בעת רכיבה על אופנוע. תחילה ריגשה אותי המחשבה בה אני לבושה מעיל עור ונראית לפחות כמו אנג'לינה ג'ולי בסרט "טומב ריידר". רעיון הבייקר צ'יק שתמיד הדהד בראשי החל ברגע שראיתי רוכב עתיר הורמונים על אופנוע כבד. משהגיעה שנתי ה-26, הבנתי שאני ככל הנראה כבר לא אמצא לי רוכב אופנוע מסוקס שירכיב אותי על האופנוע שלו, ואם אני רוצה להגיע לפחות לחצי מאיך שג'ולי נראתה בסרט עלי לעשות משהו בנדון. גם המעבר לתל אביב הצריך ואפילו חייב ניידות מהירה וזולה, ולכן לא היה לאן לברוח אלא להוציא רישיון אופנוע.

תמיד התבכיינתי לחברי הדו גלגליים שאני רוצה להוציא רישיון אך אף פעם לא אזרתי את האומץ לעשות זאת. תמיד תירצתי בעצלות ללכת למשרד הרישוי, לבעייתיות במציאת מורה טוב ועוד שפע של תירוצים. האמת היא שבכלל פחדתי לעלות על אופנוע. יותר מדי סיפורי זוועה רצו לי בראש בסנכרון עם קולה של אימא שלי המטיף כמה אופנוע מסוכן בתיבול של דמעות פיקטיביות שנועדו לעורר מניפולציה לא עדינה בכלל.

לאחר שנה בה טרחתי להודיע על כוונותיי להוציא רישיון אופנוע לכל הסובבים אותי, הלכתי סוף סוף למשרד הרישוי למצוא לי מורה נהיגה, שיקח ממני את מיטב כספי וילמד אותי איך להיות אופנוענית חצופה שנוסעת בשוליים. מצאתי את ינקל'ה החביב שבדיעבד התברר כי גם כשבחוץ שוררות 40 מעלות, הוא לא יוותר על המעיל שלו עם הפסים הצהובים בצד. הוא לא בזבז זמן וכבר על ההתחלה העלה אותי על קטנוע קטן ואמר את המילה היחידה שלא ציפיתי לשמוע – סעי.

הביטחון העצמי שחשתי לרגעים ספורים עלה לי ביוקר
תצלום : הגר פרץ

להפתעתי הרבה הנסיעה הראשונה היתה חלקה. נסעתי ועצרתי כפי שינקל'ה לימד אותי במסירות. לאחר עשר דקות מצאתי את עצמי משועממת קלות מהנסיעה המונוטונית ומיד ביקשתי ממנו לגוון. הביטחון העצמי שחשתי לרגעים ספורים עלה לי ביוקר, התבקשתי לעשות סלאלום. עם התחלת נסיעה ובפיתול הראשון התקרבתי יותר מדי לאבן ונמחצה לי הרגל. התוצאה - שטף דם פנימי שהשבית אותי לשלושה שבועות. אין ספק , מה שלא הורג, מחשל. לא ויתרתי. עשיתי עוד כמה שיעורים כשהטראומה מהדהדת בראשי.

כל הזמן חזרתי על המנטרה "בבקשה אלוהים, תעשה שהוא לא יבקש ממני לעשות סלאלום". אבל לאלוהים הייתה תוכנית אחרת בעבורי, וכמובן שעשיתי את הסלאלום או ליתר דיוק קרטעתי עד שהצלחתי.
הגיע יום הטסט ומדד הלחץ הכיל פוטנציאל לשבירת חלקי גופי ללא צורך בנסיעה בפועל. זאת כמובן, בזמן שכולם מביטים בי וצוחקים על האימפוטנציה שתקפה את רוכבת הקטנוע הקטנה באמצע המסלול. עליתי על ה"מיו" 100 סמ"ק שלי ועמדתי בתור, נושאת בליבי תפילה קטנה לכוח עליון שיציל אותי מהמצב שהכנסתי את עצמי.

לצידי עמד רוכב קטנוע מבוגר שזרק לעברי "יהיה בסדר". ובאותה שנייה הלב שלי דפק חזק עוד יותר. כמובן שהייתי הראשונה להתחיל את הטסט. כשהבוחן סימן לי לצאת, מלמלתי בלי לשים לב תפילת שמע ישראל קטנה. על פי הוראותיו, עשיתי שמיניות ונסעתי על המסלול. הנסיעה הייתה כל כך איטית עד שמצבי הנפשי התערער והתחלתי לדבר עם אלוהים ולהבטיח הבטחות שאני בחיים לא אקיים.
כשהטסט הסתיים חזר לי הצבע לפנים. ינקל'ה הודיע לי שעברתי והדגיש שהייתה לו יד בעניין. לא היה לי ממש אכפת, מעכשיו יש לי רישיון לאופנוע. הדלקתי את הסיגריה של אחרי עם חיוך מרוח על פני. ידעתי שזה עדיין לא הסתיים, ושעכשיו אצטרך להתמודד עם הרכיבה עצמה, אך המחשבה שעברתי טסט ראשון לא עזבה אותי כל היום.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©