הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
היסטוריה אישית מאוד
 
"די היה לי בלדבר אתך על זה, פיסת נייר שלי" כתבה ביומנה הלן בר, סטודנטית יהודייה שחיה בפריז בימי הכיבוש הנאצי. רחל טליאז קראה ונסחפה
מאת רחל ביו | 01.06.2010
 
הלן בר, סטודנטית לתואר שני ובת למשפחה יהודית-בורגנית, אשר חיה בצרפת תחת הכיבוש הגרמני, כתבה יומן בו היא מספרת על קורותיה במהלך שנתיים. בחלקו הראשון, מכיל יומנה קטעים מקסימים, בהם היא מתארת את חייה כבחורה צעירה וחיננית, אוהבת ספרים, שירה ונגינה. בר, בעלת הנפש העדינה, מוקפת בחברים טובים, ואף זוכה למצוא אהבה בדמותו של "הבחור עם העיניים האפורות", ז'אן מורבייצקי, שלימים יהיה ארוסה. "הדברים הכי יפים הם אלה שאיני מצפה להם. כל חיי אזכור את אחר הצהריים הזה, הגדוש כל כך. הלכתי איתו לסן סוורן, ואחר כך שוטטנו על הרציפים, התיישבנו, בגן הקטן מאחורי הנוטר-דאם, הייתה שלווה אינסופית". כך, בשפה פשוטה בתוספת מליצות, היא מתארת טיול שערכה בחברתו של מורבייצקי.

ובכל זאת, יש בדפים הללו חלקים מתומצתים ולא ברורים. הרבה שמות בבת אחת, והמון אירועים, כך שקשה לעקוב. למשל "פגישה אצל א', נגינה. הגיעו ב' וג', האזנה לבאך" וכדומה. אך קל מאוד להזדהות עם בר ועם אישיותה הזכה. היא מלאת חן, הרואה עצמה כצרפתייה מאושרת, שמעבירה את ימיה בכיף. למרות המצב הקשה שבו נתונה ארצה, בר ממשיכה כרגיל, מנסה להיאחז בכל פיסת תקווה ושמחה. "די היה לי בלדבר אתך על זה, פיסת נייר שלי... הכול כבר יותר טוב עכשיו". באותם ימים, היא טרם חשה על בשרה את קשיי המלחמה.

אולם כל זה עמד להשתנות בשמונה ביוני 1942, היום בו הצטוו יהודי פריז לשאת את הטלאי הצהוב. בר מתלבטת ומתחבטת רבות בנושא: "באותו רגע החלטתי שלא אענוד אותו." היא כותבת ביומנה "זו הייתה בעיניי תועבה והפגנת צייתנות לחוקים של הגרמנים. הערב שוב השתנה הכול: זו פחדנות בעיניי לא לענוד אותו, פחדנות כלפי מי שכן יענדו אותו". ואכן, היא מחליטה להצמיד את הטלאי לדש הבגד בעזרת סיכות בצבע דגל צרפת.

לקרוא כדי ששום מעשה ושום אדם לא יישכח, וכדי שהדורות הבאים יזכרו את אשר קרה
 

"זה היום שאני מרגישה באמת בחופשה. מזג האוויר זוהר, רענן מאוד אחרי הסופה של אתמול. ציפורים מצייצות... היום גם אענוד לראשונה את הטלאי הצהוב... אלה שני הצדדים של חיינו בימים אלה: הרעננות, היופי, עלומי החיים, שמתגלמים בבוקר הזך הזה; הברבריות והרוע, שאותם מייצג הטלאי הצהוב". בר מתארת את ההליכה ברחוב, בעודה עונדת את הטלאי. היא מתארת את האנשים שנעצו בה מבטים, ואת אלו שבחרו להסיט ממנה את מבטם. את ההתלחשויות מאחורי גבה, את הפקח ברכבת התחתית שציווה עליה לשבת בקרון האחרון, ואת דברי ההזדהות והעידוד.

שלושה שבועות לאחר מכן קרה לה הנורא מכל עד כה. אביה, רמון בר, מנכ"ל חברה צרפתית גדולה, וגיבור מלחמת העולם הראשונה, נעצר בעת הליכה ברחוב, בגלל שהטלאי הצהוב לא היה מהודק בתפרים לבגדיו, אלא בסיכה, כדי שיוכל להעבירו מחליפה אחת לאחרת. ביחד עם אימה, היא הולכת לבקרו בתא המעצר, ומזדעזעת לראותו ללא חליפה ועניבה. באותו רגע חל בה שינוי, והיא מחליטה לעשות מעשה. היא מתנדבת לארגון הצרפתי "אוז'יף" כעובדת סוציאלית. ה"אוז'יף" היה ארגון שנוי במחלוקת, מכיוון שמחד הקל על הגרמנים את תהליך ההשמדה, ומאידך, אנשיו סייעו רבות למשפחות המגורשים. בהמשך, היא אף רומזת על חברותה בארגון נוסף שסייע בהברחת ילדים יהודים.

אומנם החברות בארגון ה"אוז'יף" העניקה לה חיסיון (היא נשאה עמה תעודה שהגנה עליה מפני מעצר וגירוש), אך בשל היותה מעורבת איבדה את תמימותה, והיא החלה להבין את המתרחש סביבה. היא מספרת בהרחבה על מכרים קרובים ורחוקים, ועל סבלותיהם. כל זאת על מנת שיום אחד יומנה יתגלה, ואיתו הזוועות שהתרחשו: "ברגע זה אנחנו חיים את ההיסטוריה... האם ידעו שמאחורי שורה אחת של דבריהם המלומדים מסתתרים ייסוריהם של אחדים? אילו חיים פעמו שם מתחת, כמה דמעות, דם, חרדה?"

מעט אור ונחמה

במקביל לפעילותה המחתרתית, היא ממשיכה בחיי התענוגות שלה: להיפגש עם חברות וידידים, לנגן וליהנות משירה, ולחלום על עתיד משותף עם אהובה. אך בר של אותם ימים מתגלה כאישה אמיצה, נדיבה ולא אנוכית, אשר חושבת על גורלם של אחרים, ולא על גורלה שלה "היא חשבה שאמרתי זאת בגלל שאני חוששת לגורלי שלי. אבל היא טעתה. לאחרים אני דואגת... לכל אלה שכבר עברו זאת על בשרם. אני סובלת כשאני חושבת על סבלם של אחרים... מעולם לא חשבתי על עצמי, ואינני מתכוונת להתחיל עכשיו. אני סובלת מהדבר עצמו, מן הארגון המפלצתי הזה של הרדיפות, מן הגירוש עצמו". 

כתיבתה של בר היא ייחודית ונוגה. ללא בושה, היא חושפת את רגשותיה ומחשבותיה הכמוסים ביותר. זהו ספר יפה ומרגש עד דמעות, בו מתאפשרת הצצה נדירה לתוך עולמה של צעירה ייחודית, שניסתה למצוא מעט אור ונחמה בחיים קשים ובלתי אפשריים. במהלך קריאת היומן עולה שוב ושוב ההתלבטות האם להמשיך, כי כתיבתה כה אישית ופרטית, עד כי נדמה שהקריאה בו מהווה פלישה למקום זר ואסור. אך לאחר סיום הקריאה ניתן להבין כי, אין ספק כי זהו הדבר הנכון לעשות מכיוון שבר כתבה כדי לתעד. כדי ששום מעשה ושום אדם לא יישכח, וכדי שהדורות הבאים יזכרו את אשר קרה.

בר והוריה נעצרו בשמונה במרץ 1944, ונשלחו למחנה דראנסי. הם הועברו למחנה ההשמדה אושוויץ, ב-27 במרץ 1944, ביום הולדתה ה-23. בר הלכה לעולמה במחנה הריכוז ברגן-בלזן, ככל הנראה ממחלת הטיפוס, באפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור המחנה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©