הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מחאה משולשת
 
הקהילה ההומו-לסבית התפצלה השנה לשלושה מצעדים בניסיון לתת ביטוי לכל הקבוצות החלשות וכדי לייצג אג'נדה פוליטית רחבה מבעבר. ירון קלנר צעד עם הרדיקלים
מאת ירון קלנר | 11.06.2010
 

כנראה שיש אנשים שציפי לבני לא עושה להם את זה. כנראה שקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ובי סקסואלים) כבר מרגישה שהיא מספיק חזקה ומבוססת כדי להפגין כלפי חוץ את חילוקי הדעות שיש בתוכה. כנראה, כי עובדה היא שלראשונה מאז שהגאים החלו לצעוד בתל אביב - המצעד פוצל, וכדרכם של פיצולים, לפעמים הם נמשכים מעבר לצפוי. כך צעדו שלושה מצעדים ביום שישי ה-11.6, אחד ותיק ועירוני, אחד קהילתי ואחד אלטרנטיבי-רדיקלי.

המצעד הקהילתי נוסד מתוך תחושה שישנן אוכלוסיות שלא מקבלות ביטוי במצעד העירוני, שמושך אליו עשרות אלפים מבני הקהילה ומחוצה לה, כמו פלסטינים ומהגרי עבודה. הוא הוקם על ידי קואליצית "צועדות לשינוי חברתי" שכוללת את תא הקהילה הגאה באוניברסיטת תל אביב, "שישה צבעים" ועוד. גם המצעד הרדיקלי נועד להתמודד עם הטענה שהמצעד העירוני הפך ממוסד וממוסחר מדי.

המצעדים החדשים חולקים על הוותיק יותר שצועד כבר משנת 1996 (ומ-2007 בחסות העירייה) מבחינה פוליטית. בעוד מצעד הגאווה נוהג לכנס עשרות אלפים, שהדבר היחיד שמאחד אותם היא נטייתם המינית שעדיין לא מקובלת כראוי בישראל, הרי שהשניים האחרים מעוניינים לשלב בתוכם אג'נדה פוליטית רחבה יותר. אף על פי כן, פוליטיקאים לא כיבדו אותו בנוכחותם. האישיות הפוליטית הבכירה ביותר בו היה ח"כ לשעבר מוסי רז ממרצ, הבדל גדול מהמצעד העירוני בו נאמה לבני, יו"ר האופוזיציה.

פוליטיקאים לא כיבדו אותו בנוכחותם. המצעד הרדיקלי
תצלום : עומר פינצ'וק

עיריית תל אביב הכריזה שהשנה הגיע מספר האנשים הגדול ביותר אי פעם, כ-100 אלף צועדים. לא כך הדבר במצעד הרדיקלי. מאות בודדות של משתתפים, אולי אפילו פחות ממאתים, התכנסו בשדרות רוטשילד פינת נחמני, כדי למחות נגד דיכוי וקיפוח באשר הוא. היו שם ארגונים כמו "קואליצית נשים לשלום" הפמיניסטי, "מאבק סוציאליסטי", "שבי" הדוגל בזכויות בעלי חיים ו"הבלוק הירוק" הטרנסג'נדרי.

המצעד הרדיקלי לא היה שמח כמו אחיו הוותיק. המשתתפים תופפו, מחאו כפיים וחייכו, אך לא אפפה אותם תחושת קלילות ששוטפת את המשתתפים בשיכרון חושים. "עשרה חודשים אחרי הרצח ב"ברנוער", הרבה אנשים מרגישים שהם לא רוצים מצעד שהוא מסיבה", אמר נאור קפולניק מתנועת "מאבק סוציאליסטי". "לא מספיק שנחגוג, אנחנו צריכים למחות ולהיאבק נגד מי שמדכא. אנחנו חושבים שהמאבק הלהט"בי הוא חלק מהמאבק נגד כל דיכוי חברתי שקיים במדינה, והוא קורא תיגר נגד האפליות האלה", הסביר את תפיסת עולמם של הצועדים.

בדומה למצעד זכויות האדם שארגנה ה"אגודה לזכויות האזרח" בסוף 2009, גם המצעד הרדיקלי צעד תחת כל הדגלים. "יש קשר ישיר בין המאבקים, המאבק שלנו הוא אותו מאבק לשינוי החברה במסגרת תנועה ענקית שנבנית", טען קפולניק. מאחר שכך הוא רואה את הדברים, ברור מדוע תנועה שנושאת את דגל הסוציאליזם תומכת גם במאבקים אחרים. "מאבק סוציאליסטי" היתה ממארגני מצעד הגאווה הראשון שצעד בראשון לציון השנה, ומקדישה לסיקורו את השער האחורי של עיתונה.

צועדת אחת המחישה היטב את מהות המצעד, כשהלכה תחת מטרייה (או שמשייה) שעליה הוזכרו אוכלוסיות שמקופחות בישראל, כגון "לסבית", "ענייה", "שמנה" ו"פמיניסטית". משתתפים נוספים הפכו את עצמם למיצגי מחאה מהלכים. בלטה במיוחד חבורת ליצנים שלבשה מדי צה"ל, הלכה בקדמת המצעד, גיחכה על הימין הישראלי והטרידה עוברי אורח. ניסיון לדבר עם אחד מהם גילה מצב רוח היתולי במיוחד וג'יבריש אחד גדול.

גאים בזהותם

היו שנשאו שלטים שאמרו "ביבי, אל תדאג, עוד נראה אותך בדראג" או "דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי", כלומר, מתיחת קו ישר בין הפוליטיקה והפוליטיקאים אל קיפוח קהילת הלהט"ב. ויותר מזה, שיתוף כלל המאבקים של השמאל, החברתיים והפוליטיים, באותו מצעד. "אין גאווה בציונות", הייתה סיסמה שהבהירה זאת היטב, הם גאים בזהותם, לא באופי מדינתם.

בכניסה לגן מאיר ברחוב המלך ג'ורג', שם התכנסו רבבות אנשים לקראת היציאה למצעד העירוני, הובע זעם כלפי הרדיקלים. אמרו עליהם שהם מחבלים במאמץ, שהם פוגמים באחדות, ושהם מובילים לשנאה כלפי הקהילה. יש מי שיתהה אם הפיצול הוא נכון מבחינה טקטית. לכך משיבה ד"ר דלית באום, פעילה פמיניסטית, באומרה שלהפגנות ישנן מטרות מלבד להפגין כוח, "חלקן קהילתיות ותרבותיות. זה כיף להיות ביחד, לתמוך אלה באלה, להיזכר שאנחנו חלק ממשפחה אלטרנטיבית ולהראות את זה כלפי חוץ".

יכול להיות שחילוקי הדעות באמת מחבלים בדרך של קולקטיב הלהט"ב אל השוויון, ואולי אפשר להבין את הצועדים שרואים את הקשר בין הכיבוש לאפליית הומוסקסואלים, בין שנאת הזרים העולה בישראל לבין ההומופוביה שעדיין נפוצה בחלקים נרחבים במדינה. מחאתם היא נגד השלטונות, נגד החברה הישראלית, ונגד אגודת הלהט"ב עצמה שנותנת לכך יד, "רוצים אגודה לוחמת, לא צבועה וממוסחרת", הם צעקו. כמו שמארגני המצעד הרדיקלי כתבו בעצמם: "אנו מדוכאים ומדכאים בעצמנו, אנו נרמסות ורומסות, המאבק שלנו לשוויון בא לעתים קרובות מדי על חשבון מיעוטים אחרים מוחלשים".

הצועדים התפצלו בין השתלבות במצעד העירוני שיצא מגן מאיר לבין הגעה מהירה לגן לווינסקי שבדרום תל אביב, ממנו יצא המצעד הקהילתי. התמיכה בפלסטינים ובערבים ישראלים, במהגרי העבודה, במזרחים, בעניים ובשאר המדוכאים בישראל לא ממש התרוממה במצעד הקהילתי, אך חשוב לזכור שמעטים בלבד הגיעו למצעד הגאווה בשנותיו הראשונות. "ואהבת לרעך כמוך" הייתה סיסמת המצעד העירוני השנה, והמצעד הרדיקלי לקח אותה הרבה יותר רחוק.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©