הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
המלכה של הבית
 
יפעת בצלאל, אימא גאה לכלבה שנאספה מהרחוב, לא מבינה את האופנה החדשה של כלבי כיס. למה לשלם אלפי שקלים כשאפשר להציל חיים?
מאת יפעת בצלאל | 24.06.2010
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


לארון התרופות שלי נוסף בקבוק של נוזל טיפות עיניים. הבקבוק נפתח כמו שעון פעמיים ביום, לא לפני שהושלמה פעולת הניקוי עם קומפרסים חמים של תה ונענע. אני מודה שהימים עברו לאט והיו מלווים בעצבים וחוסר שקט.  למעשה אני הרגשתי מצוין. טמפר, הכלבה שלי, לעומת זאת הרגישה רע. כל בני המשפחה התגייסו לטפל בכלבה שחטפה דלקת עיניים, ועד כמה שהסיטואציה רחוקה ממני, הרגשתי קצת כמו אימא שדואגת לילד חולה.

כל מי שנתקלתי בו זכה לדיווח מקיף על מצבה של טמפר שפירט צבעים, ריחות ומרקמים ועוד כמה פרטים שלא בהכרח ביקשו לשמוע. 
אני מודה - אני רגישה במיוחד לכלבה שלי. במיוחד מכיוון, שכמו כלבים רבים אחרים, היא לא נרכשה בעבור סכום כסף גבוה ואפילו לא הופיעה בתצוגת כלבים. טמפר הגיעה מהרחוב ועכשיו היא המלכה של הבית. לגדל כלב זאת החלטה אמיצה, כל עוד הבעלים לא מתכננים לזרוק אותו מול מקלטי צער בעלי חיים או לקחת אותו עד חדרה ולהשאיר אותו שם. זאת מחויבות רצינית.

המתיקות המתפרצת חושפת שוב - היפים זוכים להעדפה. כלב לאימוץ
 

סיפורה של הגורה טמפר מתחיל במשפחה המורחבת. היא נמצאה מפוחדת ומפויחת על ידי בני דודי תחת מכונית חונה. לאחר תחנוניהם במשך יומיים להורים, (בהם לא זזה ממקומה), היא התקבלה למשפחה. לאחר שנתיים אצל בני הדודים, היא הספיקה לגדול ואפילו להתחנך מעט, התראה קצרה אילצה את המשפחה לעבור לגרמניה. אני לא אשכח את היום בו חזרתי מהלימודים, וגיליתי את טמפר רובצת לי בחדר, כשסביבה פיסות נייר ועיתון שאספה מכל הפחים בבית. לא יכול להיות, חשבתי. הכלבה הזאת ואני לא נגור באותו בית.

קשה להצביע על הנקודה בה דברים השתנו. טמפר, שבינתיים קיבלה כמה שמות חיבה, רצתה לישון רק בחדרים ולא במיטה המיוחדת שקנינו לה. כל יציאה מהבית כללה חישובי שעות: מתי ניקח אותה לטיול, מתי תקבל אוכל, אפילו לעלייה במדרגות התלוותה ציפייה. טמפר מצידה חיכתה לנו בכל פעם מעבר לדלת קופצת ומכשכשת בזנב. התבדיתי. הכלב הוא אכן ידידו הטוב של האדם. הוא לא יטריד אותך במצבי רוח משתנים ובחוסר חשק ואכפתיות, ואין סיכוי שאחרי היום הכי גרוע בעולם אני אפתח את הדלת ולא אחייך למראה השמחה של טמפר.

באחד מטיוליי בתל אביב, ביקרתי באזור גן מאיר, שם עמדו, כבכל יום שישי, פעילים של צער בעלי חיים עם כלבים המיועדים לאימוץ מהמכלאה העירונית. העוברים והשבים חלפו על פניהם, ואף אחד לא ניגש ללטף את הכלבים. הם שכבו עייפים על המדרכה, כאילו כבר הבינו את רוע הגזרה. היום לא יקחו אותם הביתה. ברחוב מקביל התקיימה המולה סביב קרטון קטן בו שכבו שלושה גורים שמעליהם התנוסס תג מחיר של לא פחות מארבעה מספרים. מתברר שכמדובר בגורים גזעיים, שיגדלו בקרוב להיות כלבלבי מחמד סטייל פריס הילטון, ההתעניינות עצומה. המתיקות המתפרצת שלהם חשפה שוב איך היפים זוכים להעדפה.

אני מודה שמאז פיתחתי מנהג מעט מוזר. אחת לחודש אני מציצה באתרי המכלאות העירוניים. אני מסתכלת על הכלבים ה"אילמים", אלה שאין מאחוריהם איש פרסום, שלא נולדו קטנים וחמודים עד כדי שיהיה אפשר להכניס אותם לכיס, שאין להם פרווה חלקה ואחידה, והם לא תוצר של זיווג גזעי מנצח. כלבים כמו טמפר, שננטשו או נולדו ברחוב וגורלם לא ידוע. כן, הם ינבחו ויעירו אתכם לפעמים משנת הצהריים, ותצטרכו להוציא אותם גם בשמש קופחת ובגשם סוער. אבל כשתעברו בחזרה דרך מפתן הדלת, תדעו שלא רק אתם מרגישים בבית.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
5 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. כתבה מרגשת
יוליה 25.06.2010
 
 
2. הוווווו :-(
רינת 25.06.2010
 
 
3. צמרמורת...
נגה 26.06.2010
 
 
4. מרגש ממש
רחלי 08.07.2010
 
 
5. קשה לא לחשוב על הכלבה שלי כשאני קוראת את זה
מריה 19.08.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©