הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יום הדין
 
ימי ההולדת להם ציפינו בגן, הופכים לתקופות של חשבון נפש אחרי גיל עשרים. עדיף שניהנה מהדרך, ואז נגלה שהצלחנו להגשים דברים שאפילו לא העזנו לחלום עליהם
מאת יערה צידון | 27.06.2010
 
פעם בשנה הוא מגיע. לא פוסח על אף אחד ומדיק באופן מטריד. הוא יכול להיות משמח או מדכא, תלוי במידת הנוירוטיות של האדם. אך בדרך כלל נוטה להביא, לפחות את אלו שמחשבות פילוסופיות מיותרות הינן מנת חלקם, לחשבון נפש נוקב. בגן הילדים הוא היה כל כך פשוט. ילד קטן, נקרא לו אסף, ישב על כיסא עם זר לראשו, כשכל היתר רצו סביב תוך שירה והגשת מתנות. כשאסף הגיע הביתה, אימו הקריאה לו את הברכות הפשוטות והנכונות כל כך. "תשתה הרבה חלב." איחלה באהבה פולנייה בפוטנציה. "תיזהר כשאתה הולך במעבר חצייה" איים החבר החרדתי, השותף לאוסף מכוניות המירוץ של אסף. "שאף פעם לא תהיה לבד, ושלא תהיה חולה" התפלל ההוא שנשאר עוד שנה בגן. ואסף, שחגג לו מספר חד-ספרתי בלתי מבוטל, חש כמו שרק ילדים יודעים, את השמחה האותנטית הזו, שאנו נוטים לאבד בגילאי העשרה, ואת האמונה שהכל קל ומושלם.
 
בגיל ההתבגרות אסף החליף את השמחה שלו בציניות, ואת האמונה, בניהיליזם. למרות שלעיתים הכל היה נראה מאוד מסובך, עדיין כשהגיע היום הגדול, הוא טמן בחובו רגעי הבטחה ואושר רבים. לאסף עדיין הייתה יכולת ורצון ליהנות הנאות ראשוניות מחגיגות של גדולים. לא בכדי מלווים גילאים אלו במשפטים כמו "הגיל שאפשר להתחיל" או "בת 16 הייתי ולא ידעתי כלום". יש עדיין תמימות, יש עדיין הרגשה שהזמן מזדחל, ומעל לכל, יש הרגשה שהכל פתוח אבל עם זאת, מובטח.

אז נכון, יש קצת דיכאונות ולבבות שבורים, ובכל זאת, אלו מתרכזים במיקרו-קוסמוס הקטן של החיים. אסף, למרות כל אלה, עדיין לא חייב לעצמו דין וחשבון אמיתי מעבר לסידור חדר השינה, הספק עם בחורות וציונים בבגרות. אם נודה באמת, גם חלק מאותן אפיזודות דרמטיות נובעות מחוסר איזון הורמונלי זמני או רצון להיראות נורא מיוחד.
 
גם אם נסתגר בבית וננתק את הנייד, בפייסבוק יזכירו לנו שאי אפשר לברוח מהזמן
 

אבל כשעוברים את גיל  עשרים, ויתרה מזו, כשעוברים את גיל 25 (אבוי, הכינו את הקטטר!), משהו משתבש. אולי זה לא כך אצל כולם, אבל לפחות אצל חלקנו. למשל אצל אסף, יום ההולדת לא מביא עימו רק שמחה. כל העוגות, הברכות, החגיגות והמתנות כבר מוכרות ומרגשות פחות מפעם (אלא אם כן נוסיף אלכוהול וגורמים משפרי מצב-רוח אחרים למשוואה). הטרדות האלו של פעם, תופסות מימדים גדולים יותר, מרגע שהבחירות של אסף יותר עצמאיות, והרבה יותר משמעותיות מרמת סידור החדר.

כל הסתעפות רומנטית, אקדמית ומקצועית מקבלת ביום ההולדת מימדי ענק, כשהשאלות המהדהדות הנותרות הן "מה היה יכול להיות אם?" ו"האם בחרתי נכון?". אט אט אסף מבין שגם אם שגה בדרכו, לא בהכרח יעלה בידו לתקן, וכנראה שדרך חייו סלולה על ידי בחירות שכבר נעשו ולא ידע את חשיבותן בזמנו או שאלו לא נקבעו על ידו. גם הדחקת יום ההולדת, הפכה הרבה יותר מורכבת בעידן הנוכחי, הלא הוא עידן המידע. בין אם אסף יודה בקיומו של יום הולדתו, ובין אם יחליט להסתגר בבית ולנתק את הנייד, בפייסבוק כבר כל העולם יידע, יגיב, יאחל את אותם איחולים שגרתיים ומונוטוניים, וידאג להזכיר לחתן השמחה שלנו שאי אפשר לברוח מהזמן.
 
אבל אסף, כמו כולנו, יבין לאט לאט (אולי כשיתבגר בעוד שנה) שיום ההולדת, כמו כנראה כל החיים המורכבים האלה שלנו, מורכב מהרבה שטחים אפורים, מהרבה רגשות מעורבים, ומהבנה שהחיים הם סרט שצריך ליהנות ממנו, וכדאי שיהיה להם גם פסקול טוב על הדרך. כל בחירה שאנחנו עושים, נראית לעיתים מינורית בחשיבותה, ובהמשך יכול מאוד להיות שנגלה כי היא הייתה דווקא אקוטית. אך זהו היופי.

אולי אסף לא רק יחשוב לאן תכנן להגיע ואיפה טעה בדרך. אולי עם ימי ההולדת המשמחים, המרגשים, המלחיצים והמדכאים אסף יגלה שהדבר היפה בהם הוא שהם מראים לו לא רק את מה שחלם עליו כל השנים והצליח להגשים אלא גם את כל מה שהצליח להגשים, אפילו מבלי לחלום.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. מריר-מתוק
יוליה 29.06.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©