הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אי שם בסלון
 
תקופת הבחינות של סוף שנת הלימודים גרמה ליערה צידון להתגעגע לבעל. במקום ללכת לישון איתו, היא נרדמת עם קלסר פתוח על הפרצוף
מאת יערה צידון | 27.06.2010
 
הוא חולף על פניי בדרכו למקלחת, בעודי ניגשת, בפעם הרביעית מהבוקר, לעמדת הקפה במטבח המשותף שלנו. רק לפני שבוע היינו בשעת ערב שכזו יושבים לאכול איזו חביתה רומנטית או צופים בפרק של סדרה מטופשת, בעודנו מכורבלים יחד בסלון. אך כל זה נגמר עכשיו. לא, זה לא שרבנו או שחס וחלילה נפרדנו. פשוט תהום נפערה בינינו לחודש הקרוב. תהום של תקופת הבחינות שבאה עלינו לא כל כך לטובה.

נכון שתמיד ישנם איזשהם עיסוקים ומחוייבויות שמפרידים בין בני זוג לפרקי זמן כאלה ואחרים. אך בקרב סטודנטים, מהסוג שבאמת יושב ללמוד לפני מבחן, כל רגע שאינו מוקדש לשינונם של מאמרים או סיכומים כאלה ואחרים, מחושב ומנוצל בקפידה. איכשהו, ואולי זה רק אצלי, הזוגיות נדחקת בעיתות לחץ שכאלו לתחתית סדר העדיפויות, אי שם אחרי הטיול עם הכלב ותליית הכביסה, שהרי אלו לא יתרחשו מעצמם.

אז אני מנסה להיות נוכחת ולא נוכחת. משאירה לו פתקי אהבה. מסדרת את הבית לפני שהוא חוזר. ואפילו מנסה לשלב אותו בדיונים פילוסופיים מעמיקים על חומרי הבחינות. אבל זה לא מספיק. תחושת האשמה הפולנית המולדת מלווה אותי בצורה כזו, שאם אני לומדת ולא מקדישה לו זמן אז זה לא בסדר. ואם אני מקדישה לו זמן על חשבון הלימודים זה כבר ממש לא בסדר. כידוע, פולניות איננה מאפיינת את המין הגברי, על כן הוא אפילו אינו בא בטענות. רק מכין אוכל ועושה כלים בימים של בחינות, מבלי לפלפל לעולם באיזה משפט כמו "זה בסדר, אני אשב בחושך" בגירסה זכרית כזו או אחרת. כביכול אני אמורה להיות אסירת תודה על כך. אני אכן מוקירה לו תודה, אבל כל זה רק מוסיף לתחושת האשמה.

הדבר הכי קרוב למגע אנושי הוא אינטרקציה עם העכבר של המחשב
תצלום : sxc

מעבר לאשמה, מלווה אותי תחושה מאוד מוזרה. היא לא מוזרה כשלעצמה אלא במצב  בו חיים עם בן זוג הרבה זמן. מלווה אותי תחושה עזה של געגוע. אנחנו רואים זה את זו, מדברים קצת ומשתדלים להתעדכן. אבל גם ברגעים אלו ממש, הוא נמצא אי שם, בסלון הרחוק ממני אלפי קילומטרים מנטליים, בעודי מטיילת בהררי חומר לימוד בלתי אפשרי. זה היום השלישי בו נרדמתי עם קלסר על הפרצוף, במקום להירדם לצידו. והדבר הכי קרוב למגע אנושי שהיה לי בזמן האחרון הוא אינטרקציה עם העכבר של המחשב, וחילופי כספים עם החנווני במכולת. מוזר להתגעגע למישהו שנמצא כל כך קרוב.

הוא חוזר הביתה בשעות הערב אחרי יום עמוס במשרד עם חיוך עייף. אני מקבלת את פניו בנשיקה חפוזה ובלבוש מזמין, המתאים לאירועים מיוחדים כמו ספונג'ה או צביעת קירות. אין ספק שזוהי רומנטיקה. עם כל המודעות לימים הקשים שעוברים עליו בעבודתו התובענית והטובענית, אינני יכולה כמעט לעשות דבר מלבד לחזור למאהביי הבלתי רצויים, דוגמת פרידריך ניטשה ועמנואל קנט. הוא מבליג על הבגידה הזו בשקט והולך למאהב שלו, המחשב. מזל שאנחנו לא קנאים.

אולי זו סתם הגזמה, ואולי אלו שוב הגנים הפולניים שמנסים להחריב כל חלקה טובה ולהפוך אותי למלכת דרמה שכזו. מה שברור הוא שהתקופה הזו שמה את כל החיים בכלל, ואת הזוגיות בפרט, בהמתנה. והרי רובנו שונאים ממתינות. בינתיים, כנראה שנותר רק לקחת שאיפה ארוכה, ליהנות מההיתקלויות בדרך למטבח ולמקלחת ולחכות.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
7 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. שמופייייי
רינת 27.06.2010
 
אולי בגלל זה הוא לא מתלונן:)
יערה 27.06.2010
 
 
2. פחחח
דני 27.06.2010
 
 
3. כתבה מתוקה וכיפית:)
ליטל 27.06.2010
 
 
4. בואי נסתכל על הצד החיובי
אוסנת 28.06.2010
 
 
5. שאיפה
טל 28.06.2010
 
 
6. ...תגידי תודה שיש לך בעל
ג'ולייט 28.06.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©