הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
החטא ועונשו
 
מול פניהם המתוסכלים של הנהגים בתל אביב למראה דוח נוסף על שמשת המכונית, ניצבים פקחי העירייה שנלחמים מדי יום בעצבים ובקללות, סובלים מפגעי מזג האוויר, ולא מקבלים שכר הולם
מאת לירן וייס | 02.07.2010
 

>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


בעידן של היום, נדמה שהעיריות הפכו יותר לאמצעי שמטרתו לנצל את האזרח מאשר להעניק לו שירות. בקצה שאיבת האזרח הפשוט נמצאים הפקחים, אותם אנשים שעושים את העבודה השחורה עבור אלה שנמצאים למעלה, בקודקודים. הציבור הישראלי טרם הפנים זאת, אך תשלומי הקנס בדוחות החנייה מהווים את אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים של הרשות המקומית.
ככל שמספר כלי הרכב עולה וגוברת מצוקת החנייה, גדלה ההכנסה של הרשות המקומית.

עיריית תל אביב, למשל, גבתה ב-2004 סך של 73 מיליון שקלים מדוחות חנייה. מספר הדוחות שנרשמו באותה שנה עמד על 1,007,000, שהם 2,759 בממוצע ליום. אם יום יבוא ונגלה שהעירייה משקיעה בפרסומות לכלי רכב, על אף שהיא בעצמה לא מוכרת אותם, זה לא יהיה מפתיע.
אותם פקחים שעושים את העבודה השחורה מסתובבים בינינו כל יום, במהלך כל שעות היום כמעט, אבל אנחנו לא רואים אותם, אדישים אליהם כאילו הם לא שם. במידה מסוימת הם המראה של החברה שלנו, היכולת שלנו להתעלם מכל מה שאנחנו לא אוהבים או בטוחים שבא כנגדנו.

אם נוסיף לכך את העובדה שתפקיד הפקח העירוני - זה שמסתובב ברחובות העיר ורושם דוחות חנייה, נחשב בדרך כלל לאפרורי ולא אהוד, לא פלא שקל להתעלם מהם.
למרות זאת, ב-2003 למשל, חלה עלייה ניכרת בביקוש למשרה זו לאור הפיטורים הרבים במשק, והמצב הכלכלי הרעוע. זה גם לא סוד שפקחי עיריית תל אביב הם לא עובדי העירייה הפופולריים ביותר בקרב התושבים, גם לא קרוב לכך. בדרך כלל התושבים שטורחים להתעמת איתם מקפידים לזרוק לעברם כמה מילות גנאי, ולעיתים אף יותר מזה.

גם הקידום לא נראה באופק, לאור "המכרזים התפורים לחבר'ה עם הלשון בחוץ"
תצלום : נמרוד הלברטל

בנובמבר 2009 שני פקחי עיריית תל אביב נתקלו במהלך משמרת שגרתית ברחוב קיבוץ גלויות בתושב זועם במיוחד והלום אלכוהול, שתקף אותם בלי סיבה נראית לעין. לאחד הפקחים נגרם שבר בארובת העין, והוא פונה לבית חולים איכילוב.
יונתן (שם בדוי) בן ה-27 מתל אביב הוא פקח עירוני בארבע וחצי השנים האחרונות. במקביל הוא לומד תקשורת ומינהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה. ההתלוות אליו היא לא עניין של מה בכך. יש סוג כלשהו של פחד בהליכה יום יומית בין אנשים, שרובם לו יכלו, היו בוחרים להכות אותך נמרצות.

יונתן מקווה להתברג באמצעות התפקיד למשרה בכירה יותר בעירייה, אך גם הוא כבר הבין, בצער רב, שללא פרוטקציה הסיכוי לכך שואף לאפס. "בערך כמו הסיכוי להחנות את המכונית בכחול לבן ולא לקבל דו"ח", הוא צוחק.
יונתן הוא לא מי שאתם חושבים. העירייה בעצמה הפכה למעין גוף פוסט - מודרניסטי. בניגוד לעבר בו כל פקח היה מתמחה בתחום ספציפי, כיום כולם עושים הכול - דוחות, חריגות בנייה, רישוי עסקים, עישון, לכלוך ברחובות ומה לא. הוא מספר כי העבודה שלו כפקח בעיריית תל אביב שונה משמעותית מבעבר. פעם לכל פקח היה תחום התמקצעות. כיום, איזה פלא, העירייה החליטה שזה לא משתלם לה, ולכן כל פקח עוסק בכל התחומים. יונתן מגדיר זאת כ"פקח רב תכליתי - עושה הכל מהכל".

דווקא אכיפת העישון בפאבים ובמקומות בילוי נוספים מתבררת ככזאת שלא מופיעה בראש סדרי העדיפויות של העירייה כיום. מדובר באכיפת מסובכת וקשה מאוד לביצוע. "מחוקקים חוקים שלא ניתן לאכוף. למעשנים עצמם קשה לתת דוחות מכיוון שמרביתם לא ירצו להזדהות, והם גם יכולים לברוח בקלות מאחר ולפקח אין סמכות לעצור אותם אלא רק לעכב", מסביר יונתן. אף על פי כן, עיריית תל אביב היא מהמובילות באכיפה בתחום, טוענים גורמים בעירייה. דו"ח החניה אומנם נועד לשמור על נוחות תושבי העיר והמבקרים בה, אך למרות היותו חוקי אין הוא אהוד על הציבור ומהווה אחד מנקודות החיכוך הנפוצות ביותר בין האזרח לרשות המקומית.

יונתן מגדיר את מערכת היחסים שלו עם הציבור כ"מערכת עמית / אויב" ומיד מסביר, "טרם קבלת הדוח האזרח מחייך ופונה אלייך בגישה חברית-סחבקית עד שמבטו מתהפך עליך עם קבלת הדו"ח, ומיד מקלל אותך ואת כל בני משפחתך. כל זאת כמובן לצד צרור של איומים". כבר אמרנו שהישראלים הם עם מנומס, תרבותי ונוח לבריות? העבודה לא מתגמלת במיוחד, ואולי רק לאחר שמונה שנים יוכל יונתן לזכות בקביעות. הבכירים בעירייה לא ממש מעריכים את הפקחים, ומהבחינה הזאת הם מתייחסים אליהם בדיוק כמו האזרחים. "אנחנו אוויר עבורם", מבכה יונתן. בדומה לכל גוף שבו בעיקר סובלים ביום-יום, האווירה הטובה וערבי הגיבוש, שדווקא כן מקפידה העירייה לקיים, הם הגורמים שמחזיקים אותו בעבודה.

"האזרח מדבר בגישה סחבקית עד שמבטו מתהפך עליך עם קבלת הדוח"
תצלום : נמרוד הלברטל

במהלך המשמרות שלו יונתן נתקל בלא מעט מקרים מגוחכים המעידים על חוצפתו של האזרח הישראלי. באחד מימי הקיץ החמים, במהלך סיור רכוב, נתקל יונתן בשתי צעירות תל אביביות שהחליטו לחסוך כמה שקלים ולבקש טרמפ לים. לאחר שקיבלו תשובה צינית חיובית, הסיקו השתיים שהוא באמת מתכוון להסיען, ולא התכוונו לצאת מהרכב, עד שנאלץ להוציאן בבושת פנים. מקרה מגוחך נוסף, היה ויכוח עם מבוגר שקיבל דוח חניה וטען כי ברשותו תו חניה. לאחר חצי שעה של דין ודברים התוודה האדון: "סליחה אדוני, האוטו הזה בכלל לא שלי".

אלמנט מוזר נוסף של העבודה הוא הגל, יש המכנים צונאמי, של התיירים הצרפתים שפוקד את העיר בקיץ. מדובר באלפי תיירים מצרפת שלא מדברים עברית, ומקבלים דוחות על ימין ועל שמאל, בזמן שאין אפילו שלט לרפואה בשפה שאיננה עברית. מקצתם, החכמים והנועזים מעט יותר, דורשים מהעירייה את ביטול הדוחות בטענה שאין שילוט. האחרים פשוט משלמים, ולא מעט. כמובן שהכי קל להאשים את העירייה, אבל מרבית הציבור אינו מבין שמאות אלפי נהגים נכנסים לתל אביב בכל יום, ורבים מהם נאלצים להתמודד עם אתגר החניה בכל יום מחדש.

בתוך אלה ישנם תושבי תל אביב שנוסעים לאזורים אחרים בעיר לצורך עבודתם, והתוצאה - הרבה מאוד כלי רכב שמתחרים על מספר מוגבל של מקומות חניה, וביניהם מפטרלים פקחים ורכבי גרר, אימת הנהגים. במשרד התחבורה ובעירייה עמלים ללא ליאות לשפר, להקל ולצמצם את מצוקת החנייה בעיר. מעט מדי ומאוחר מדי, ישנם שיגידו, אבל המציאות היא שכל הנתונים פועלים נגדם: העיר לא נעשית גדולה יותר, בעוד מספר כלי הרכב גדל בקצב מסחרר.

עבור אבי (שם בדוי), בן 33 מפתח תקווה, מדובר בעבודה לכל החיים, למרות שהוא לא רואה את הקידום בעירייה וקבלת הקביעות באופק, לאור "המכרזים התפורים לכל החבר'ה עם הלשון בחוץ". בדיוק כמו יונתן, עבורו ההישארות בעבודה היא בזכות ההווי החברתי והגיבוש. יחד עם זאת, יש לומר את האמת, המשכורת המסודרת והתנאים הסוציאליים המכובדים בימים שלא פשוט למצוא עבודה טובה בחוץ, הם מאבני היסוד להחלטה להתמקד בתחום זה. אבי הוא דוגמה מובהקת לכך, מתכנת מחשבים במקצועו, שלא הצליח למצוא עבודה בתחומו ולכן הפך לפקח עירוני.

"יש לי כמה חברים מהעבודה שנדקרו ביפו"
תצלום : עדי כהן

למרות שהעבודה הזו לא מתגמלת עם כמעט אפס אפשרויות קידום, מתברר שיש כאלה שאפילו אוהבים אותה, כך שיש לאבי לא מעט חברים שעושים מדי חודש שעות נוספות רבות. הוא מתקשה להבין זאת, בטח לאור טענתו  ש-90% מהציבור נוטים לזלזל במה שהוא עושה. היתר מפרגנים, לפעמים, כשהם לא מקבלים דו"ח.
לעומת יונתן שמצייר אידיליה יחסית, מתברר שהמציאות מורכבת מעט יותר. בחלק משכונות דרום העיר ובעיקר ביפו מדובר בסכנת נפשות עבורם, והעבודה שם בהחלט יכולה להסתיים בבית חולים. אבי ספג לפני כשנה מכות נמרצות מבחור ממוצא רוסי, שלא אהב את העובדה שהוא קיבל דו"ח, ונרגע רק לאחר שנעצר על ידי המשטרה.

באחת הפעמים אף הציעו לאבי לעבור לעבוד באזור יפו, אך הוא הודיע חד משמעית שבמקרה כזה הוא יתפטר. "יש לי חברים שנדקרו שם".
עכשיו דמיינו את כל זה בקיץ תל אביבי לוהט, 40 מעלות רטובות של צלזיוס בצל, וכולם עצבניים יותר. הרבה יותר. לא יהיה מוגזם להניח כי בתקופה זו הפקחים מסיימים משמרת סחוטים. תרתי משמע. מבחינתו של אבי, החורף זו תקופה אידיאלית לפקחים, ולו זה היה תלוי בו היה יורד כאן גשם 365 יום בשנה. "מה רע, לעמוד כל היום מתחת לבניין, להסתתר מהגשם ולצפות בסרט ב-MP4", הוא משחרר חיוך שובב.

במהלך המשמרת אבי מהרהר בכך שבעבר היה לו טוב יותר. "פעם היינו מתעסקים רק בעבירות קשות, הייתי מסייר כל היום בקטנוע ומתעסק רק בדברים החשובים באמת. היום הפכתי ממש לכלבויניק". אבי לא מתמרמר לשווא, במהלך הסיור ברגל ברחוב אבן גבירול הוא מהווה גם סוג של ג'י פי אס ומודיעין נייד עבור התושבים. סלח לי, איפה זה בזק/ארומה/שווארמה דבוש? הן אחדות מהשאלות החוזרות ונשנות במהלך המשמרת.

העירייה עם הפנים או עם המפה לאזרח?
תוך כדי המשמרת, אבי מהווה סמכות מקצועית עליונה להפעלת כלים טכנולוגיים מסובכים, כגון האיזי-פארק. זאת לאחר שהתבקש לסייע בהפעלת המכשיר על ידי בחור נמוך קומה, בעל טעם אופנתי משונה במיוחד, שחבש כובע גרב כתום-אפור, נעל כפכפי קרוקס סגולות ורכב על אופניים. מעניין לשם מה היה זקוק לאיזי-פארק? לאופניים?

2,759 דוחות חנייה בממוצע ליום, 73 מיליון שקלים הכנסה בשנה. רון חולדאי
תצלום : אלון לופט

יושרתם המקצועית של יונתן ואבי חשובה להם מאוד. השניים מכחישים את השמועות המתרוצצות הטוענות כי לפקחים מוצבים מכסות יומיות למתן דוחות, וכי הם מתוגמלים על פי זאת. "זה אסור על פי חוק", אמר יונתן. "השמועות האלה פוגעות בי אישית", מדגיש אבי. בעיריית תל אביב מקפידים מאוד עם הפקחים בכל מה שקשור למראית עין ולחשש פן ייראו וייחשדו בקבלת טובות הנאה ושוחד. לפקחים אסור לרכוש מוצרים מחנויות שהן אינן רשתות, באזור בו הם עובדים. במקומות בילוי אסור להם לקבל שתייה חינם או אפילו בהנחה. אסור לקבל שום הטבה.

לעליזה, אשתו של אבי, כל יום הוא מותח ומפחיד מחדש. היא מודעת למצבם של הפקחים כיום ולציבור הישראלי שהופך עצבני יותר משנה לשנה. אבל בדומה לבעלה, היא כנראה השלימה עם המצב, וכשבבית תינוקת בת שנתיים אין זמן למשחקים. עליזה דואגת לעדכן את אבי, הצמוד לסלולרי לאורך כל המשמרת, במתרחש כל היום, בכל החדשות המלהיבות מהפייסבוק, העיתונים האלקטרוניים וכיצד הגיבה הילדה לאוכל של הצהריים. היא מודאגת, ואפילו נאלצה פעמיים להתמודד עם עבריינים שהגיעו לפתח ביתם ואיימו עליה, בגלל דו"ח שחילק להם בעלה. אך היא סומכת עליו, ומאמינה בדיוק כמוהו, "בסופו של יום, הכל תלוי בבורא עולם".

למרות הקללות, חוסר ההערכה והפרגון, הן מצד התושבים והן מצד הבכירים בעירייה, נדמה שגם את העבודה הזאת יש מי שיעשה, ואפילו יאהב. הם לא אומרים זאת במפורש, אך ניכר על פניהם המזיעות שהם מרגישים סיפוק ועשייה, ובעיקר תרומה לחברה, ובחלקם לעיר שבה הם חיים. החברים, ההטבות המעטות, אלו דברים שנלווים ורק הם בלבד לא היו מחזיקים אותם בעבודה, בדיוק כמו בכל עבודה אחרת. אולי בפעם הבאה שתראו את יונתן, אבי או אחד מחבריהם לעבודה הולכים ברחוב, גם תגניבו איזה חיוך, ולא רק קללה מתחת ללשון. אולי. ואולי לא.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. כתבה נכונה ותמציתית
בסטיאן 06.07.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©