הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אהבה קשה
 
אחרי חוויה שלילית בלתי נשכחת בגיל תשע וידיד טוב שנהרג בתאונת דרכים, יערה צידון נאלצה לבחון מחדש את מערכת היחסים העכורה שלה עם ניו יורק לרגל עבודתה. היה מסובך
מאת יערה צידון | 01.08.2010
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


שורות אלה נכתבות בעודי יושבת עם קפה משובח ובראוני שוקולד ששווה למות בשבילו או לפחות להרוג בשבילו, בכרך הכי מפורסם בעולם. מסביבי כר דשא רחב וירוק, כזה שמכירים בישראל רק מדשאים סינתטיים, שלל סנאים קופצניים, ואין ספור אנשים שזונחים את ריצת החיים לטובת ריצה בפארק. כן, הטור הזה נכתב מהעיר הכי עירונית שיש, שעשויה מהחומר ממנו עשויים החלומות שלנו, והמקום שאם תצליח בו, תצליח בכל מקום - מנהטן. תודו שזה הכי סטייל קארי בראדשו שיש.

אלא מה, למרות שניו יורק או יותר נכון מנהטן מככבת בחלומותיהם של רבים, ובטח ברגעים אלו ממש חלק מהקוראים נתקפים בגלי קנאה ירקרקים, יש לי וידוי: מעולם לא הייתי שותפה לחלום. למעשה, כשהייתי בת תשע נשבעתי שכף רגלי לא תדרוך שוב בעיר הזו. אבל, אילוצי עבודה גרמו לה להיות ביתי השני בעל כורחי. ככה זה כשאת דיילת אוויר. כולם רוצים להגיע לשם, ואני מחויבת להגיש להם עוף או בקר וקולה עם קרח בדרך.

נכון, אף אחד לא מכריח אותי לעשות דבר, ואכן עזבתי את העבודה לתקופה ארוכה. אבל עכשיו, לרגל הקיץ שבא עלינו לטובה, החלטתי לחזור קצת לעולם התעופה, לקולה והבקר, ועל הדרך גם אל ניו יורק. כעת, אנחנו נפגשות לאחר שנה וחצי מאז הפרידה האחרונה שלנו ברגשות מעורבים. היא העלתה קצת משקל, ואני שיניתי תסרוקת. היא ממשיכה לטעון שכשבישראל עשר בבוקר והשעון המעורר צלצל מזמן, אצלה שלוש לפנות בוקר ויהי מה. כזאת עקשנית. אז החלטתי לעשות קצת סדר, ולשחזר את מערכת היחסים שלנו, כדי לראות אם בכלל יש סיכוי נוסף.

כולם רוצים להגיע לשם, ואני מחויבת להגיש להם קולה עם קרח בדרך. השדרה החמישית
 

אז מה כבר יכול להביא זאטוטה שלא מבינה כלום בשום דבר להטיל וטו על אם כל הערים? תשובה פשוטה למדי - טראומה. באותו זמן, אותו לא אמסור מפאת חישובים מתמטיים מיותרים של גילי, ברחבי ניו יורק שרצו להם חסרי בית, נרקומנים, כייסים ופרוצות בערך בכל פינה. הגברת המהודרת הזו של פרנק סינטרה הייתה מעוטרת בכל כך הרבה אשפה דוממת ואשפה אנושית, עד שללכת ברחוב ולהצליח לראות את חלקו התחתון של בניין מבעד להומלסים הנשענים עליו, היה נדיר עד בלתי אפשרי.

יכולתי להתמודד עם ויתור על מראה לבנה כזו או אחרת בקיר כלשהו של בניין שלא ידעתי על קיומו לפני כן. אבל הפחד הממשי להסתובב ברחובות שעוד לא נוקו, תרתי משמע, על ידי ג'וליאני שעשה לימים סדר בעיר, היה קצת יותר מדי בשבילי. הייתי בסך הכל ילדה שגדלה במושב נידח, אי שם בפריפריה, והגיעה לארצות הברית לרגל טיול נעים עם הוריה בחופש הגדול. לא הייתי מוכנה ללכלוך העירוני שהיה כאן, וגם סיפורים לפני השינה על קרוב רחוק שנרצח כשנעל את החנות שלו, לא תרמו לדמיוני המפותח  יתר על המידה.

בהתחלה עוד נלחצתי מנסיונות של שוד על ידי נרקומנים לא מתוחכמים במיוחד. מדי יום הלכנו ברחוב, ואחת לכמה זמן עבר לידינו אדם לבוש במעיל חאקי שלא קשור לחום המהביל של אוגוסט, ואמר לאבא שלי "Give me the money", בעוד סכין קטנה מבצבצת ממעילו הלא אופנתי. אבל, רצה הגורל ואבי היקר, לוחם בצבא לשעבר, עתיר בטסטוסטרון ואדרנלין ג'אנקי, לא התרגש יתר על המידה מהלהבים המעט משוננים שניצבו מולו, ולארנקו עד היום שלום. כשהבנתי שלא נשקפת בסיטואציה זו סכנה ממשית, נרגעתי.

אבל, באחד הימים האחרונים של ביקורנו בעיר, קרה משהו בלתי נשכח. מעין סצינה הלקוחה מסרטי פעולה בתקציב נמוך עם אפקטים זולים. הלכנו בשדרה גדולה, בתוך נחיל של אנשים שהתרוצצו להם במסלול המהיר של חייהם. פה ושם מישהו מהם נעמד, התבונן בחלון ראווה לרגע, ומיד חזר למירוץ אחרי הזמן. את עיניי תפס איש אחד. הוא לא הלך  מהר כמו  השאר, והייתה לו ארשת פנים נחמדה,  מין ג'רי סיינפלד שכזה, שעוד לא היה אז אפילו מיליונר.

חבריי ביקרו פה ואמרו שכבר אפשר להיכנס לסנטרל פארק ולצאת בחיים
 

הוא חלף על פני האדם היחיד שעמד ברחוב, איש עם כתפיים בגודל של הענק הירוק, ומבט מבשר רעות. שבריר שנייה לאחר מכן, בחור צנום, קטן וערמומי, כזה שנראה כי יש לו בטח איזושהי סכין שמתחבאת מתחת לאיזשהו מעיל, נתקל בכפילו של סיינפלד, חטף את ארנקו, והתחיל לרוץ נגד הזרם. החביב ההמום מיהר להסתובב ולרדוף אחרי הגנב, אך ברגע שחלף ליד הענק, מרפק מפלצתי שהורם בנונשלנטיות, העיף אותו אל תוך חלון ראווה, בעוד אלפי שברי זכוכית מתעופפים להם לכל עבר ברעש מאיים.

הכפיל של היהודי הכי מצחיק קם, שותת דם ומאוד לבד. הנחיל שמסביבו הביט בו לרגע, ומיד חזר לרוץ אחרי שום דבר. הניכור הזה נחקק בזיכרון הרגשי שלי עד היום. כעסתי על ההורים שלי שלקחו אותי למקום כזה. כעסתי שנהרס לי החלום המתוק שאיכלס את אמריקה במהלך כל הטיול עד אותו רגע. כעסתי כעס של ילדה דרמטית שגדלה בתוך צמר גפן.  גם ההורים שלי, אפילו עם הטסטוסטרון של אבא, מיצו. העברנו את יתר הזמן בעיר בישיבה בחדר במלון, ובצפייה במעגלים ב"מי הפליל את רוג'ר ראביט" (בלי חישובים, כבר אמרתי?).

חלפו להן יותר מ-15 שנה מאז אותה שבועה בה עמדתי. התאומים כבר נפלו, הזיכרון התעמעם, ואותה טראומה הלכה והיטשטשה. כל חבריי ביקרו בניו יורק ואמרו שזה כבר לא אותו דבר, ושאפשר להיכנס לסנטרל פארק ולצאת בחיים. אפילו ההורים שלי השתכנעו, למרות שהם עדיין לא נוסעים בסאבווי. כמעט השתכנעתי גם אני שהגיע הזמן לדף חדש. אבל אז ידיד נפש שלי, אדם מקסים וזמר מהמם, שעבר לניו יורק כמה שנים לפני כן בעקבות שירתו של סינטרה, נהרג על ידי נהג שיכור מתחת לדירתו שבברוקלין. השיר של סינטרה כבר לא נשמע לי אותו הדבר מאז, והעיר, אותה מעולם לא חיבבתי במיוחד, התחברה עכשיו גם לרגשות עצב שלא יתוארו וכעס. יש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם.

אולי הייתי צריכה איזו חוויה מתקנת, איזו סגירת מעגל. אחרת אין הסבר לכך שבחרתי שנתיים לאחר האובדן הזה, שמלווה אותי עד היום, לעבוד בעבודה שמאלצת אותי על בסיס קבוע להתמודד עם המקום עימו יש לי את מערכת היחסים הכי מורכבת בעולם. התחלתי לטוס לכאן על בסיס שבועי בתור דיילת אוויר. מכל היעדים, ניו יורק רדפה את סידור העבודה שלי כמו מחזר נודניק שלא מרפה. הייתי 20 ימים בחודש כאן, ובשאר הזמן בארץ. לא כאן ולא שם. תיירת בכל מקום. אבל שתינו נאלצנו להתמודד עם הבעיות ביחסים ועם השדים מהעבר.

מדי פעם עבר אדם עם מעיל שאמר לאבא שלי "Give me the money". גשר ברוקלין
 

בפעם הראשונה שהגעתי לכאן שוב במסגרת העבודה, הרגשות היו חזקים. הפחד התחלף בבלבול אל מול פניה החדשים של העיר, שעברה ניתוח פלסטי מוצלח. היה לי מוזר לראות את כל הלבנים שמחוץ לבניינים, היה לי מוזר לראות שההומלסים הוחלפו בלהקות רחוב בפארק, והיה לי קשה לחשוב על המקום הזה, שהיה אחראי לאובדן כל כך גדול בחיי, במונחים של הנאה וכיף. כעסתי.

אבל אחרי התבודדות באיזה דיינר נידח וחשבון נפש ארוך ונוקב, הבנתי שאני צריכה לזכור מה העיר הזו הייתה עבור ידידי היקר, ולמה הוא בחר אותה על פני שאר המקומות בעולם. אז סלחתי. התחלתי ליהנות, לאהוב, לטייל וללכת עם הזרם.
כמעט שלוש שנים חלפו מאז שסלחתי לניו יורק, ומאוד התקרבנו. אני מכירה בה כל פינה, המסעדה האהובה עליי בכל העולם ממוקמת בה, היא סיפקה לי סרטים, מוסיקה טובה, טלוויזיה מצוינת ואנשים מאוד אדיבים.

עשיתי קניות שוות ברחוב 34, ונשמתי על בסיס קבוע חמצן מהריאה הירוקה והמהממת של הסנטרל פארק, שהוא עדיין המקום החביב עליי בעיר. ואז יום אחד, הלכתי ממנה בלי לומר מילה.
אחרי הפסקה בעבודה אני חוזרת אליה. שוב בגישושים. שוב בבחינה מחודשת של משקעי העבר. ושוב ברצון של לקבל ולסלוח. עדיין המירוץ ברחובותיה העמוסים נראה לי הזוי כמו קטע מהמטריקס.

עדיין חוסר השקט שבה סוגר עליי עם גורדי השחקים האדירים שלה, אשר מסתירים את קרני השמש ומותירים שמיים אפורים, נטולי יום ולילה. אבל אני כבר לא מפחדת מהסאבווי, ולא נתקפת בהלה מנחיל האנשים ומחוסר השקט הנפשי שלה. וכשאני צריכה הפסקה ואת השקט הנפשי שלי, אני הולכת לאיבוד באי של השפיות שלה - בין המדשאות הפסטורליות, בין השבילים המפותלים, ובין הצמחייה העבותה בסנטרל פארק. ואז מתיישבת באיזו פינת חמד, וכותבת.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©