הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בריונות לשמה
 
עם כל הסימפטיה שיש לאלירן מלכי לארגון "אם תרצו", הוא טוען שהאיום על נשיאת אוניברסיטת בן גוריון להשפיע על תורמים מחו"ל, הוא טעות
מאת אלירן מלכי | 21.08.2010
 

"הארגון הפשיסטי", "חבורה של פרחחים שאת שמם איש לא יודע", "שועלים קטנים" אלה רק חלק קטן משלל הכינויים שהוצמדו לארגון "אם תרצו". הביקורת שנמתחת על הארגון, ובצדק, היא כתוצאה ממכתב ששלחו ראשיו רונן שובל וארז תדמור, לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון, פרופ' רבקה כרמי, ובו איום כי אם לא תפעל כנגד ההטיה לכאורה במחלקה לפוליטיקה וממשל, יפנה הארגון לתורמים בארץ ובחו"ל כדי שיעצרו את תרומותיהם למוסד. מעשה זה הוא בריונות לשמה. אני מצר על כך שאני והארגון חולקים אותן דעות פוליטיות. אך אני גם יכול להבין את כאבם. נורא קל לקמץ את אגרוף המילים האקדמי ולחבוט ב"אם תרצו" כאילו אין מחר.

מעבר לכך, זה גם נורא פופולרי. תחבטו עכשיו כל עוד זה אפשרי, כי העיתונים כבר שיסעו בהם מילים שקרעו את הארגון לגזרים.
נורא מוזר שהביקורת שנמתחת כלפיהם מדברת על כך שאסור שתקום משטרת מחשבות ודעות בקמפוסים, שמרצים לא יתקבלו לעבודה או יידחו על סמך השקפותיהם. זה נורא מוזר כי הנשמות הטובות שזועקות עכשיו על החופש האקדמי, החרישו את קולותיהם לפני כמה חודשים כאשר ד"ר ירוחם לויט, מרצה בכיר באוניברסיטת בן גוריון, התבטא נגד הקהילה ההומו-לסבית באומרו כי אנשים המנהלים אורח חיים חד מיני עלולים לפגוע בצעירים שאינם בטוחים במיניותם, ולמנוע מהם פיתוח חיי משפחה נורמליים.

נכון, המילים שאמר ד"ר לויט צורמות לאוזן, אך זו דעתו והשקפת עולמו. ובשיח האקדמי מותר להביע הכל מהכול, כל עוד הקול לא קורא להסתה, הכל כשר. אך ד"ר לויט, כמו ארגון "אם תרצו", לא מגובה בפורום חזק בתוך הקהילה האקדמית, והוא נזרק החוצה.

הסטודנטים יודעים לזהות מהי דעה ומהי עובדה. פרופ' רבקה כרמי
 

כבר ישבתי בכמה שיעורים של מרצים שהם מהצד הנגדי לדעה הפוליטית שלי בצורה מובהקת, ושמעתי אותם משווים את חיילי צה"ל במחסומים לחיילים הנאצים בגטאות, והדבר קומם אותי עד מאוד. אך קיבלתי על עצמי את עול השיח האקדמי, שבו לא משתיקים בני אדם. דעתך היא דעתך, ודעתי היא דעתי, וטוב שכך. אני לא רוצה לחיות במדינה שבה כולם חולקים  אותן דעות.

בנוסף, משנכנסתי בשערי האקדמיה, היה בתוכי רצון עז לעשות מנוי לעיתון "הארץ". מכרי מעקמים את פרצופם כשהם רואים אותי מחזיק את העיתון, אך לי יש תמיד את שלושת תשובות הברזל. ההומוריסטית – "דע את האויב", התקשורתית – "זהו העיתון האיכותי היחידי בישראל", והאקדמית – "אני ממש לא מעוניין לקרוא עיתון שכותב את הדעות שלי". מה שבטוח שהדעות הפוליטיות שלי אכן התחזקו, אך לא לכיוון השמאל אלא להיפך.

לפני כמה חודשים כתבו ראשי "אם תרצו", בעמוד המאמרים של "הארץ": "השינוי דופק על דלתי האקדמיה, תתנו לו להיכנס". והשינוי באמת דופק על דלתי האקדמיה. אבל ייקח לו זמן עד שהוא ייכנס, עד שיקבלו אותו. כל סטודנט עם זוג אוזניים בריאות יכול לזהות בשיעורים לאיזה צד נוטה המרצה. אבל להבדיל מתפיסת "אם תרצו", אנו הסטודנטים יודעים לזהות מהי דעה ומהי עובדה.

הכאב של הארגון מובן בהחלט, אבל מעשה הבריונות של האיומים בעצירת התרומות גורם לצד שאמור לגבות אותו להרים גבה אחת, ואפילו לצרף אליה את השנייה. על הארגון להתנהג בבגרות, להמשיך במלאכת ההסברה, כי בסופו של דבר דלתות האקדמיה ייפתחו גם בלי שנצטרך לפרוץ אותן, אנחנו רק צריכים להמתין, כי אם נרצה, אין זו אגדה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©