הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מי אני
 
בתל אביב או בחו"ל, לבד או עם חברים, מור הדר חוזרת תמיד לסוף שבוע אצל ההורים כדי להרגיש את מקור הכוח שלה להרים את העולם
מאת מור הדר | 26.08.2010
 

הממולאים של אימא, האלבום "האישה שאיתי" של דיוויד ברוזה, הסרט "בת הים הקטנה", שיחת שבת שלום בטלפון עם החברות, לקרוא לכל אחד ואחת בכינוי העתיק, לצחוק מאותה בדיחה דלוחה בפעם המיליון, לארוז תיק ולנסוע הביתה. האוויר נעים יותר, הקולות נשמעים כמו משהו שלא שמענו מזמן, הפרצופים חביבים, הדרך מוכרת היטב, ונדמה שהידיים נוהגות לבד את דרכן הביתה.

תמיד טוב לחזור אל המקום האהוב והידוע שבו גדלתי, בו העברתי את מיטב שנותיי ובו גיבשתי את הבסיס למי שאני היום. הבטוח הוא המוכר, והמוכר הוא החיוך הדבילי שלא יורד לי מהפנים מהשנייה שאני נכנסת לבית של ההורים.
אני נוסעת הביתה. לאו דווקא הבית בו גדלתי. הבית שנמצא עמוק בפנים, וגורם לי לא פעם לאסוף את עצמי ולקום בבוקר. שם נמצאים כל מי שעשו איתי את כברת הדרך, המקומות שכיף להיות בהם, וזורקים אותי כל פעם מחדש אל העבר.

נוסטלגיה היא לא רק אוסף של געגועים שאנחנו מפעילים כמנגנון אסקפיסטי, היא גם מבט לאחור מהול בכאב.
הרי אנחנו נעדיף לשוב ולבחור בפוליטיקאי מוכר על אף שאכזב אותנו, לצפות בסרט שכבר ראינו, למרות שנחזור ונבכה באותה סצנה כל פעם מחדש, ולהידלק מאותו שיר כבר עשור ברציפות, אפילו כשאנחנו יודעים שלמילים אין כל משמעות נשגבת. משהו בערגה אל אותו מוכר נוסך ביטחון, מזכיר לי מי אני.

גם טיול ממושך בחו"ל לא הצליח לעורר את מה ששנייה עם חברים גרמה לי להבין
 

מעבר למובן מאליו, שביקור חטוף בבית מצליח להטעין בי אנרגיות חסרות מעצורים, אי אפשר להתעלם מדפוס שחוזר על עצמו. אני בהחלט יכולה להעיד שלא פעם חזרתי להתראות עם מישהו רק בגלל שהוא מעלה בי זיכרונות מתקופה בה היה הרבה יותר פשוט להתנהל בעולם. לא פעם מצאתי את עצמי נסחבת ללילה מלא וודאות עם מישהו שכבר היה שם קודם. כי זה מוכר, כי זה ללכת על בטוח. כי באיזשהו שלב אי אפשר לפספס היכן שכבר היינו.

אנחנו נוטים לברוח למקומות רחוקים, מגיעים עד קצה העולם לתקופות ארוכות, וחלק מאיתנו אף מנהל חיים שלמים הרחק מהידוע, אבל הכל מתגמד כשחוזרים אפילו רק לרגע אל הפינה המוכרת שיודעת גם לבקר ולפתוח את העיניים כשאנחנו סוטים מהדרך. גם טיול ממושך בגן עדן, בצורת הודו או ברזיל במשך חצי שנה ויותר, לא מצליח לעורר בי את מה ששנייה אחת באותו טיול בצפון עם החברים גרמה לי להבין. כי רק כשאחד מידידיי הטובים לקח את הגיטרה ליד ופצח בביצוע אלמותי ל"תחזור, תחזור" של משינה, הבנתי שאני מתאבלת, שהוא לא יחזור לעולם. אמנם באותו רגע הדמעות הציפו את כולי, אבל הנחמה הייתה כה גדולה ומשחררת.

מול אנשים חדשים אני חזקה, יודעת מה להסתיר או איך לשחק את הנדרש, אבל כשאני יושבת עם חברות שלי מהצבא, שהפכו כבר למשפחה - אין מסכות, אין העמדות פנים. זה הכי קל, זה הכי נוח, זה הכי אמיתי. כשמצאתי את עצמי בורחת לחו"ל, מטיילת בעולם ומנסה להכחיש כל קשר למציאות, הבנתי שהחזרה היא בלתי נמנעת. אחרים מצליחים בדרכים לא מובנות לי להתנתק, לשכוח דמויות מהעבר או לא להישאר בסביבה. חודש אחד ויחיד בו טיילתי לבד, הוכיח לי כמה אני קשורה למקום ממנו באתי. לא הקרקע או השטח הפיזי - אלא רק האור הזה בקצה המנהרה, שגורם לי להמשיך לרוץ הלאה, אבל באותה מידה גם תוקע אותי עמוק במקום.

כבר שנים שאני לא מפסיקה להכיר אנשים, לנסות לראות כמה שיותר סרטים חדשים וקלאסיקות, לבקר במועדונים מטורפים, להוסיף ספרים וגברים לרשימת החובה, ולשמוע אמנים שעושים מוסיקה שעוד לא הכרתי, אבל כלום לא ישתווה למה שעובר עליי כל פעם מחדש כשאני שומעת את ה"fuck" של סולן גרין דיי, בילי ג'ו ארמסטרונג אחרי הפריטה השנייה שהוא מפספס באחד השירים הכי גדולים שלהם "I hope you had the time of your life" כי אז אני יודעת מי אני.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
8 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. חבר
yooloo 27.08.2010
 
 
2. אין מילים!!!
חני 27.08.2010
 
 
3. מהמם
סיוון 27.08.2010
 
 
4. אין עלייך!!!
דניאל 28.08.2010
 
 
5. אני איתך, אין אבל אין
חבר מהעבודה וגם מהקודמת 28.08.2010
 
 
6. מרגש
מיכל לב 28.08.2010
 
 
7. בראבו !!!!!!!
מימוזס 29.08.2010
 
 
8. אהבתי
קוראת 12.09.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©