הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
היכל לנרמול ההתנחלויות
 
השחקנים שלא מוכנים להופיע באריאל מראים שאמנות לא יכולה להיות אמצעי נרקוטי שמטשטש את המציאות אלא להיפך, טוענת יערה צידון. והם גם מוכנים לסכן את פרנסתם למען עקרונות, שגם אם לא מסכימים איתם, זכותם לעמוד עליהם
מאת יערה צידון | 31.08.2010
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


דמיינו לעצמכם שאתם חיים בעולם בו מוכרים לכם הרבה לוקשים. חלק ניכר מהמציאות שמקיפה אתכם מתבסס על תפיסות שהחדירו בכם מינקות. חלקן שגויות או לכל הפחות אינן מדויקות. נשמע קצת כמו המטריקס, נכון? עכשיו דמיינו שבעולם הזה אסור לכם לצעוק. אסור לכם לחיות על פי הדעות שלכם כי אחרת ימנעו מכם זכויות בסיסיות. עכשיו פיקחו את העיניים. ברוכים הבאים לישראל 2010.

למרות שהדיון הבא אינו הולך להיות פוליטי בלבד, עדיין כדאי לפתוח כמה קלפים לגבי המציאות שלנו. ראשית, כמה עובדות. אריאל היא התנחלות. זה לא משנה כמה אנשים גרים בה, זה לא משנה מי הם, וזה לא משנה כמה היא מטופחת ויפה. תושביה יכולים להיות האנשים הכי טובים או הכי רעים, ימנים או שמאלנים, עולים חדשים או וותיקים - הם עדיין מתגוררים בהתנחלות. הבעיה עם התנחלויות, שככל שהן קרובות יותר לאזור המרכז, וככל שהן נראות לנו כמו כל ישוב אחר בתוך גבולות הקו הירוק, אנחנו נוטים ליפול לתעתוע  שכביכול מדובר ביישוב ישראלי לכל דבר. שאריאל היא עיר כמו תל אביב. אבל היא לא.

אריאל, שנראית כחלק נורמטיבי מישראל בזכות המבנה של ארצנו הקטנטונת והמוארכת וכביש 5, ממוקמת בעומק הגדה המערבית ורחוקה 16 קילומטר מהקו הירוק. נכון, היא אומנם די קרובה לתל אביב, אבל היא הרבה יותר קרובה לרמאללה. או לירדן. חלק ניכר מהאדמות ששימשו להקמת העיר ב- 1978 שייך לאנשים פרטיים. כן, פלסטינים. האדמות האלו, כמו אדמות רבות אחרות של התנחלויות שנמצאות קצת פחות בתוך גבולות הקונצנזוס התודעתי שלנו (בית אל, קריית ארבע ועוד), הופקעו על ידי המדינה לצורכי ביטחון, כביכול. אם להקים התנחלות בנקודה אסטרטגית לדיונים עתידיים זה צורך ביטחוני, אז דרשני.

אריאל היא התנחלות ולא משנה כמה מוסדות אקדמאיים יהיו בה. מכללת אריאל
 

זה לא משנה כמה מרכזים מסחריים יקומו בה, כמה מוסדות אקדמאיים ותרבותיים או כמה תושבים יתגוררו בה (לא כל כך הרבה, אריאל היא העיר ה-76 בגודלה. כמעט אחרונה ברשימת הערים, למרות ששטח השיפוט שלה גדול פי שתיים לפחות משכנותיה ברשימה). אריאל היא התנחלות והיא מסמלת את סלע המחלוקת בין ימין לשמאל, בין ישראל לפלסטינים וגם בין ישראל לעולם. אבל במציאות הנוכחית אף אחד לא רוצה להיות מוגדר כעם כובש. גם עדיף לא לחשוב יותר מדי על מה קורה שם מעבר לקו הירוק, בבתים של פלסטינים. עדיף לא להתעסק עם זה. זה לא טוב למורל, לתיירות וזה גם מזיק לעור הפנים.

הקמת היכל התרבות באריאל מהווה הנחת אבן נוספת בבניית היכל גדול יותר. היכל נירמול ההתנחלויות. היכל התחפושת של המצב בישראל לרגיל ובריא. היכל קביעת העובדה לפלסטינים ולשאר העולם. עובדה שיכולה להיתקע לכולנו אחר כך כמו עצם בגרון. אם חשבתם שעצומת האמנים נגד אריאל היא אקט פוליטי אולי צדקתם. אבל האמת המדויקת יותר היא שהקמת היכל התרבות היא האקט הפוליטי בסיפור. עצומת האמנים היא אקט דמוקרטי. הקמת היכל התרבות מכניסה את התיאטרון לשדה הקרב הפוליטי על ידי הפעלתו מחוץ לגבולות הקו הירוק. זהו תקדים ומהלך אסטרטגי, בו התיאטרון הוא פיון בידיה של המדינה על גבי לוח השחמט המדיני.

היופי שאמור להיות בדמוקרטיה, בין אם אתם ימנים או שמאלנים, הוא שלאזרחים, במקרה זה שחקנים ואנשי במה, מותר להתנגד. איתי טיראן אולי לא בסדר שהוא השתמט מהשירות הצבאי בשעתו, אבל לחבריו לעצומה ולו יש כל זכות להתנגד להיות עוד פיון פוליטי, גם אם ח"כ רונית תירוש לא אוהבת את זה.
אולי בגלל שאנשי תיאטרון רגילים כל כך להתחפש, חלק ניכר מהם החליט להשאיר את אריאל במערומיה על הבמה הציבורית, ולהזכיר לנו מה המחזה האמיתי שמתרחש מאחורי הקלעים. זה בסדר, אתם לא חייבים להסכים איתם. ברור שדבריהם יתקבלו על פי השקפת עולמכם ונטיותיכם הפוליטיות, וסביר להניח שהעצומה שלהם לא תשנה את דעתכם. אבל אולי היא תזכיר לכם מהו טיבה של דמוקרטיה וכמה היא חשובה.

שחקן הוא אדם ככל אדם אחר וגם לו יש לב ומצפון. הוא לא מופיע על בימה כחלק משירות מדיני אלא הוא מופיע מטעם האמנות והלב. מותר לו לא לרצות לעשות מעשה שנוגד את מצפונו, כמו שמותר לו לסרב לתפקיד. כמו שמותר לכם לסרב למה שאינו במסגרת תפקידכם בעבודה. מכיוון שסביר שבחוזה העסקתם של השחקנים מול התיאטראות אין סעיף שמחייב אותם להיות פיונים של המדינה, זכותם לא להופיע באריאל.
לפני שאתם מתחילים לירות סיסמאות חסרות שחר כמו שלילת תרבות מציבור שלם אז בואו נקדים וננפץ את זה. תסלחו על הביטוי - חארטה! כשנוח אריאל נמצאת דקה וחצי מתל אביב, אבל פתאום, כשמדובר בהיכל התרבות, הנסיעה לתל אביב אינה באה בחשבון.

מי מונע מתושבי אריאל להקים תיאטרון משלהם, להכשיר שחקנים ולהקה? ח"כ תירוש
 

אם אין הצגות באריאל, נשללת מהם אמנות? אז מה עשו תושבי אריאל עד עכשיו? האם נאסר עליהם לצרוך אמנות? האם לא תותר כניסתם למוסדות התרבות בארץ? מעבר לכך, האם אמני ישראל מגיעים להופיע בכל עיר וישוב בארץ? ויתרה מכך, האם מישהו מונע מהעיר "ככל הערים" להקים תיאטרון משלה? להכשיר שחקנים ואנשי במה? אולי אפילו לכתוב מחזות ולהציג אותם? התשובה לכל השאלות האלו היא שלילית.
לעומת זאת, אנשי התיאטרון. אותם אנשים שנאבקים גם כך על כל תפקיד, שהקריירה שלהם אינה מובטחת. שיכולים להעלות אותם על נס ואז לשכוח מהם לשנים או לתמיד עשו צעד אמיץ.

העצומה היא צעד מסוכן עבור כל אחד מהחותמים עליה. החברה שלנו שכחה מה זה לנהל מאבקים, לשים על הכף את מה שיש לה ולערער מוסכמות. האמנים החותמים נזכרו. בחתימה שלהם הם מראים שאמנות לא יכולה להיות אמצעי נרקוטי שמטשטש את המצב שלנו, שהיא ההפך - אמצעי מעורר. הם מראים שתהילה היא לא הכל. יש גם עקרונות. וגם אם לא מסכימים איתם, זכותם לעמוד עליהם.
"התרבות הינה גשר חברתי ויש להשאיר את הוויכוח הפוליטי מחוץ לחיי התרבות והאמנות." אמרה שרת התרבות והספורט לימור ליבנת וצדקה. לא יעלה על הדעת שבמדינה דמוקרטית, בשנת 2010, התרבות בישראל תתלכלך בזוהמה הפוליטית.

גם לא יעלה על הדעת שאמנות תימנע מאזרחים רק בשל מיקומם על המפה. בייחוד אם מדובר במפה הפוליטית. ובטח שלא ציבור שלם ייפגע מהסיפור הזה. רק חבל שהציבור המדובר הוא האמנים החותמים, אלה שיוצרים את האמנות.
לאה נס, סגנית השר לענייני גמלאים, קבעה כי "אמנים, שיסרבו להופיע בפני תושבים של מדינת ישראל בגלל מקום מגוריהם, לא ישתתפו כלל במופעים ובאירועי תרבות המתוקצבים על ידי המשרד לענייני גמלאים". על פי הצעת חוק של ח"כ רונית תירוש (קדימה) וח"כ יריב לוין (ליכוד) תישלל התמיכה התקציבית בתיאטראות בהם משחקים שחקנים שיחרימו הופעות על רקע פוליטי. בתרגום קל, תישלל זכותם של שחקנים לפרנסה בשל הדעות הפוליטיות, ובשל אי הסכמתם עם "קדימה" ו"הליכוד".

הזכות הזו תישלל לא בגלל שלפתע השחקנים נזכרו בימיהם כהיפים רודפי שלום אלא בגלל שהדעות שלהם הפכו למשמעותיות עבור עיסוקם, עם הקמתו של היכל תרבות מחוץ לגבולות הקו הירוק.
חברים, זוהי הדמוקרטיה המדהימה שלנו. דמוקרטיה שבה אתה אולי יכול לחשוב מה שבא לך, אבל אתה לא באמת יכול לחיות לפי זה. ואם תחיה לפי זה, כנראה שלא יהיה מי שיעסיק אותך או שיוציאו איזשהו חוק נגדך. החוק יתקבל בצורה דמוקרטית אומנם, אבל תוכנו לא בהכרח יהיה כזה. אפשר לצעוק עד מחר שמכתב האמנים הוא ביזיון. אולי הוא באמת כזה. אבל גם ל"ביזיון" מגיעה במה, וגם לו מגיע להתפרנס בכבוד מבלי שדיעותיו הפוליטיות יוכנסו למשוואה. עכשיו אתם מוזמנים לחזור לעצימת העיניים.

סקר בנושא זה >> (בחלק התחתון של ערוץ חברה)

____________________________________


יתפוצץ לנו בפנים - אלירן מלכי חושב שעצומת האמנים לגבי היכל התרבות של אריאל, היא מעשה נבזי, שבו הפוליטיקה גברה על האמנות כדי לנגח את מי שלא מיישר קו עם השמאל

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
17 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. תודה יערה!
מור 01.09.2010
 
 
2. חבל.....
פשוט חבל.... 01.09.2010
 
 
3. פשוט רחמים על האמנים....
בוב 02.09.2010
 
 
4. תל אביב
עוז 02.09.2010
 
קצת עובדות באמת לא יזיקו
דני 03.09.2010
 
אינני איש ימין ולא שמאל
עוז 05.09.2010
 
יש הבדל בין למכור ספרים
אתה מבלבל 05.09.2010
 
ולמרות זאת
עומר 01.10.2010
 
אם חוקים לא משחקים בעולם שלך תפקיד
נו באמת 05.10.2010
 
 
5. חבל שהימין
דקל 02.09.2010
 
 
6. :)
אלירן 02.09.2010
 
 
7. זה בדיוק מה שרציתי להגיד
יואב 02.09.2010
 
כולכם פספסתם
כולכם פספסתם 29.09.2010
 
אתה פיספסת
מיכל 30.09.2010
 
למפספסת
כולכם פיספסתם 01.10.2010
 
הם לא עובדים בשירות המדינה
מיכל 01.10.2010
 
אף אחד לא אמר שהשחקנים עובדים בשירות המדינה
כולכם פספסתם 01.10.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©