הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצא צדיק
 
בשל הפיתוי לאכול בייגלה ירושלמי חם, הצטרף אלירן מלכי לחבריו שנסעו לכותל בלילה כדי לומר סליחות. אל תשאלו מה הוא ביקש בפתק מאלוהים
מאת אלירן מלכי | 01.09.2010
 
אני מאמין שאני יהודי בכל רמ"ח איברי. כשהייתי בן שמונה ימים לקחו ממני משהו בלי לשאול אותי, ובגיל 13 עמדתי מלופף ברצועות עור מול עדר של דודות ואימא פרסייה אחת שמטווחות אותי, את אבי ואת הרב בסוכריות. אני חושב שזו הייתה יד האלוהים שגמרה להם את מלאי הסוכריות בכזאת מהירות. עקב אותם מאורעות תשנ"ז, החלטתי שאני והדת לא נלך יד ביד לעבר השקיעה. אך לנוכח ההצעה של חלק מהחברים שלי לעלות לכותל המערבי באמצע הלילה לסליחות, לא יכולתי לסרב.
 
אני אף פעם לא מסרב לבייגלה חם, אז אם ביני לבינו מפריד איזה קיר, זה לא אמור להפריע לי, הרי לא כל יום יוצא לי לאכול בייגלה ירושלמי.
כולם צירפו את האימהות שלהם, מה שגרם לי בשמחה רבה לצרף את הגברת הפרסית הראשונה שלי איתנו לטיול. אימא שלי נורא שמחה להצטרף, היא לקחה שתייה, פירות, עוגות ופיצוחים. כשנשאלה איך תסחוב את כל זה, היא חייכה ואמרה "אני אסחוב את זה, אל תדאגו", ושנייה לאחר מכן העבירה את זה אליי.
 
לאחר שעתיים של נסיעה הגענו לחניה שממנה צעדנו עוד רבע שעה לכיוון הכותל. האמת שזה היה יותר בכיוון של רבע שעה נסיעה, רבע שעה הליכה וכל השאר פקקים. ירושלים באחת בלילה גועשת ורועשת יותר מתל אביב. כשיצאנו מהמכונית גברת מלכי ביקשה שאני אחבוש את הכיפה שהיא, יותר נכון אני, סחבתי מהבית. הסיטואציה נראתה לי מעט מצחיקה.

אחרי חצי דקה בלבד מישהו כבר דחף לי ספר ביד עם העמוד הנכון. הכותל
תצלום : sxc

כשנכנסנו בשערי הכותל הייתה המולה של אנשים. מכל הסוגים, הצבעים והמינים. אני לא יודע איך נשאבתי לזה כל כך מהר, אבל לאחר חצי דקה מישהו כבר דחף לי ספר ביד עם העמוד הנכון, ודאג למלמל את התפילות בין שפתיו עם העברת האצבע על דפי הספר שלפני רגע נחת אצלי. הייתה אווירה משפחתית, הרגשתי ממש צדיק, כאילו אני יכול לעסוק בזה עוד שעות רבות, אבל מהר מאוד, לאחר כמה דקות למען הדיוק הרגשתי שמיציתי.

חשתי במבט הצורב של האיש שלפני רגע התפלל איתי, ועכשיו אני יודע שהוא מקלל אותי בלב, אבל הקפדתי לחייך בנימוס בתקווה שהוא יחשוב שיש לי איזה בעיה קטנה של פיגור שכלי או במקרה הממש גרוע שאני חילוני. אבל לא רציתי להשתמש בנשק יום הדין, ולכן הלכתי על בעיית הפיגור השכלי. לא שמתי לב שהגזמתי במשחק עד שאחד האנשים חשב שאני אחד מפושטי היד, וזרק לי מטבע של חמישה שקלים. באותו רגע הבנתי את קסמו של המקום.

בעודי יושב מול המיצג ההיסטורי שנפרס מולי, חשבתי על כמה אני רעב ומתי כבר מסיימים עם התפילות ועוברים לבני הדודים שלנו לאכול בייגלה חם. דחפתי את היד לכיס מכנסי ונזכרתי שבמקרה הכינותי מראש פתק לרשום עליו בקשה. ככה זה כשהקב"ה עדיין עובד עם פתקים ולא שידרג את עצמו למיילים. זה היה חוסך לו המון - לשלוח את השכינה, לאסוף את הבקשות, לחזור, זה הרבה קילומטרים, אני מקווה שיש לה ליסינג.

ישבתי מול הפתק ועלו לי כל כך הרבה ניסוחים בראש, כל כך הרבה בקשות. הגבלתי את עצמי לבקשה אחת בלבד, אבל אז חשבתי שבתור יהודי אני חייב לתחמן את המערכת. תראו לי יהודי שלא מתחמן את המערכת, ואני אראה לכם מתבולל. לכן קיפלתי את הפתק לשניים בעודו ריק, ודחפתי לקיר. שהקב"ה יחתום לי על זה, אני כבר אמלא בהמשך השנה. גמר חתימה טובה.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©