הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מחזיקים ידיים
 
חן לוי מביאה חוויה של היכרות עם בן זוג כטיפוס על הר, תוך חיפוש אחר האחד והיחיד. בדרך לפסגה
מאת חן לוי | 06.09.2010
 

>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


זוגיות היא כמו טיפוס על הר. כמובן כזה שאנחנו בוחרים לטפס עליו, אבל אף אחד לא באמת יודע מהן ההפתעות שמצפות לנו בהמשך הדרך, טובות ורעות גם יחד, השאלה היא איך אנחנו מגיבים אליהן.
בן הזוג האחרון שטיילתי איתו הושיט לי יד והתחלתי ללכת. מאותו הרגע ידעתי שהטיפוס הולך להיות מפרך, אך עניין אותי אם נוכל להנעים אותו זה לזה. לא אשקר, נורא חששתי אך הרגשתי מאותגרת, הרגשה מדהימה ומתסכלת גם יחד, ושם היה משהו מעניין, כאילו השמש שורפת והגשם מרטיב רק אותו, והסלעים נמצאים רק בצד שלו, של הדרך ושנינו ביחד מחזיקים ידיים.

לא היה לי מושג איך להגיב אך החלטתי שלא משנה מה, אני חייבת להמשיך ללכת איתו ולתמוך בו. מוזר כמה מכות בן אדם יכול לחטוף על הר אחד.
לאט לאט ראיתי שהוא מתחיל להתייאש ומנסה להרפות ממני אך אני לא ויתרתי גם כשהיה קשה המשכתי לאחוז בידו. כמובן שהיו גם דברים מדהימים במסע, ראינו קשת בענן, ראינו פרח ששנינו אהבנו, בלילה כשהיה קר וגשום קירבנו את גופנו זה לזו, היה כל כך קר שלא היינו שורדים אם לא. מדי פעם הוא מציל אותי. אם היה עכביש בדרך הוא הרים אותי  שלא אתקל בו בטעות. הוא ידע כמה אני מפחדת מהם, כל הדרך למעלה היינו מספרים בדיחות מפגרות שרק אנחנו מבינים.
 
היו שם עוד מטיילים, שכנראה חשבו שאנחנו זוג של מטומטמים, לפחות הם הסתכלו עלינו ככה, אבל לנו לא היה אכפת, היה כיף.
יום אחד קמתי בבוקר והוא לא היה שם, חיפשתי אותו אולי הוא מתקלח בנהר הקרוב, אולי הוא הלך להביא משהו לאכול ולא מצאתי. כשחזרתי היה שם מכתב שבו הוא כתב לי, שהאתגר הזה מהווה לו מכשול נורא גדול, הוא מרגיש שהוא מעכב אותי, שאם לא הוא - כבר מזמן הייתי יכולה להגיע לפסגה, שכל הדברים ההזויים קורים רק לו, והוא מרגיש לא גבר שבחורה צריכה לתמוך בו, והוא לא יכול לעשות כלום בשבילה.

פתאום לא היה לי אכפת מכלום
תצלום : sxc

התחלתי לבכות, לא האמנתי למה שאני קוראת. רציתי להסביר לו שזה לא נכון, כמה ימים חיפשתי אותו, שואלת אנשים אם הם ראו את אהוב ליבי, אך אף אחד לא ראה, התחלתי לשוטט עם המון מילים שכלואות לי בראש ורק רוצות להעביר את המסר לנמען. הטיפוס לבד היה לי קשה, פתאום אין מי שיעזור לי לעבור את הסלעים הגדולים. הלילות  היו קרים, לבשתי המון שכבות אך עדיין היה לי קר. כשהלב קר, הגוף קפוא, פתאום אין מי שיעביר את זמני ויספר לי בדיחות.

כעסתי. לא רציתי לראות את הפסגה בלעדיו, הרי הוא הסיבה שהתחלתי לטפס על ההר הזה. הצטרפתי להר שלו. חשבתי על כמה שהוא אגואיסט להשאיר אותי ככה לבד לקפוא מקור, ומצד שני חשבתי עליו, אם ההר הזה התאכזר אליו כשהיינו ביחד איך הוא שורד את הטיפוס לבד. ואז הפסקתי לכעוס ופשוט לא הבנתי. בטיפוס הפסקתי להסתכל על הנוף, ופתאום לא היה אכפת לי מכלום פשוט רציתי למצוא אותו. לא שמתי לב שאיבדתי את הדרך, פספסתי את הסימנים, עברתי כל כך הרבה קילומטרים אך הם היו לשווא.

למצוא אותו היה סיכוי של אחד למיליון. באותו רגע הבנתי שאם אני לא אחזור למסלול אמות. למזלי מצאתי את הדרך חזרה, ואפילו שמתי לב לנוף המרהיב. אך עדיין הייתי ריקה מבפנים. בלילות הייתי מדמיינת שהוא חוזר ומחבק אותי. רק ככה הייתי נרדמת.
יום אחד לאחר חודשיים נתקלתי בו. היה ממש חם ולא כל כך שתיתי, כך שחשבתי שאני הוזה. אבל לא היה אכפת לי. הסתכלתי עליו בשמחה רבה, הבנתי שאני לא מדמיינת והוא באמת לידי, הוא מצא אותי.

ליפול ולטעות

לא כעסתי אפילו לא רציתי לדבר, רציתי שפשוט נמשיך מאותו מקום שבו סיימנו, בלי הסברים.
ובאמת כך היה בדיוק לכמה ימים בודדים, ואז הוא שוב הלך. אלא שהפעם הוא אמר לי שהוא הולך. הוא היה קר באותו יום כאילו זה לא הוא, כאילו היה בו דיבוק. הוא אמר  שהוא לא חיפש אותי, שאין לו רגשות אלי. הוא טען שהוא מסתדר עם הטיפוס והכול בסדר, היה לי נורא קשה לעכל את הסיפור הזה, ואז נפל האסימון, תמכתי בו מדי. הייתי צריכה לתת לו ליפול ולא למנוע את הנפילה. כי אם אתה אוהב בן אדם, תן לו ליפול ולטעות. רק ככה הוא ילמד.
 
ואז כל החתיכות בפאזל הסתדרו לבד, לא השלמנו את המסע ביחד משום שלא הוא האחד. הוא בסך הכול לימד אותי איך לטפס. את השאר הייתי צריכה לעשות לבד. להבין שאני עצמאית ויכולה להסתדר לבד, ואז, רק אז,  אהיה מוכנה לטפס עם מישהו אחר שאיתו אני אגיע לפסגה.
המשכתי לטפס. הרגשתי מדהים. כאילו אבן ירדה לי מהלב. נהניתי מהנוף מהאנשים בדרך, מהחוויות ובמיוחד מהשיעור המדהים שעברתי. אז לא, אינני כועסת עליו. אני מאושרת שהוא טיפס איתי לתקופה קצרה. קיבלתי את כל הכלים שהיו חסרים לי לטיפוס טוב יותר.

מה שהבנתי מהחוויה שלי היא שהכל לטובה. כל מה שאנו עוברים בחיים זהו שיעור לשלב הבא. נתקלים במורי דרך כל הזמן וצריכים לדעת איך לנצל את המידע והחווית בדרך הטובה ביותר, ולא לבזבז זמן על "מה שהיה יכול לקרות". כי הטיפוס הבא בטוח יהיה יותר מרגש, בנופים הרבה יותר יפים, אולי אפילו יהיו פחות מכשולים או שפתאום הם ייראו הרבה יותר קלים, ועם הבן זוג הבא אני אגיע לפסגה.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
8 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. כתיבה מעולה ודימוי מעניין
יאיר 08.09.2010
 
 
2. מדהים!
דור חג'בי 08.09.2010
 
 
3. עשית לי חשק לטרק
מטפס הרים 08.09.2010
 
 
4. טוב תשמעי...
דורי לוי 09.09.2010
 
 
5. חן כל הכבוד!
ליעד 09.09.2010
 
 
6. אין עלייךךךך....
קורין 10.09.2010
 
 
7. מקסים וסוחף
רוית קורן 19.09.2010
 
 
8. כל הכבוד באמת
אור 11.11.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©