הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תכתוב כבר, לעזאזל
 
ירון קלנר מביט בצג המחשב ומתגעגע לימים הטובים בהם המילים פרצו בקלות מהמוח למקלדת ומשם לעמוד הבית של "הזיקית"
מאת ירון קלנר | 07.09.2010
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


כתיבה היא עניין מורכב. קודם כל, ואולי  מעל הכל, היא צריכה לבעור בעצמות. אחר כך אמור להגיע הכישרון, יכולת הניסוח וההבעה, הסגנון וההתפלפלות. גם היכולת להביט בסיטואציה, ולהיות מסוגל לומר עליה משהו מעניין, מקורי ומאיר עיניים אינה קלה להשגה.
גם לאחר כל אלה, אין כלל הבטחה שהכותב יהיה מוצלח באופן כללי או שרשימה ספציפית שתצא תחת ידיו תמצא חן בעיני קוראיו. עניין זה הוא מצער, כמובן, שהרי מי שכותב היה רוצה שיהיו לו קוראים, אך הוא יכתוב גם בלעדיהם, שכן, כפי שנאמר בפתיח, הכתיבה בוערת בעצמותיו.

הבעיה היא שהיא לא תמיד בוערת. לעתים העצמות דווקא כבויות. הכותב עצמו כבוי, מביט בשעמום על הדף או על צג המחשב, ומתגעגע לימים טובים יותר בהם המילים פרצו בקלות מהמוח לידיים, ומשם לאוויר העולם. זוהי בעיה קשה ביותר. תשוקתו של אדם נעלמה, והוא בוודאי תוהה אם ההיעלמות היא זמנית או שמא הגיע לקצה דרכו, ושמעתה ייאלץ להחליף את עיסוקיו ולשנות את העתיד שתכנן לעצמו.

מוטב שאיש לא יזלזל בקושי הזה, אך ישנו קושי רב יותר, והוא כרוך במציאות היומיומית בה הכותב הכבוי מחויב לכתוב עקב תפקידו. מצפים ממנו לכתוב, מחכים שיעשה זאת. עליו לכתוב. ואז הוא חייב למרות המרמור והתסכול מהיעלמותה של הבעירה, למרות הצער והיגון על אובדנה, למרות הפחד פן היא לא תחזור. למרות כל אלה, המילים עדיין חייבות להיכתב, אך כבר לא בקלות אלא במאמץ אדיר, בחציבה מפרכת מן הסלע, ככורה שנכלא במקום עבודתו שהתמוטט עליו.
 

הוא חושש שייאלץ לשנות את העתיד שתכנן. חלק מהטורים של ירון קלנר ב"הזיקית"
 

לו רק יזכה בתהילת הכורים הצ'יליאנים הקבורים תחת הריסות המכרה בו עבדו, יהיה מאושר על ההכרה ועל הפרגון, אך הסיכויים לכך הם קטנים, אפילו קטנים מאוד. בעצם, הם מזעריים עד כדי גיחוך. אין בכלל טעם לעסוק בהם, שמישהו כבר יאמר לו להפסיק. יש לו מה להגיד, באמת שיש לו. כל כך הרבה התרחש כאן בזמן האחרון, כפי שבדרך כלל קורה במדינה המטולטלת והסוערת שנקראת ישראל, והוא לא פצה פיו על שום אירוע.

פתיחת שיחות השלום בין ישראל לבין הפלסטינים, פיגועי החמאס נגד ישראלים בשטחים בעקבות השיחות, סירוב אנשי התיאטרון להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל, הסערה בצמרת צה"ל עקב המסמך שמכונה "מסמך גלנט". כל אלה עברו ללא התייחסות, אפילו לא במילה. על חלק מעניינים אלו שוחח באופן אישי עם אחרים, אך לא מצא את כוחות הנפש הדרושים להבעת דעתו עליהם, ולא משנה כמה רצה, לא היה יכול להפשיל שרוולים ולשטוח נימוקיו תוך הצטרפות לדיון הציבורי שנדמה לעתים כהתגוששות אגרסיבית.

הוא שואל מה יהיה ומיד מעודד את עצמו, זה לא יכול להימשך לנצח. הנה, כבר עכשיו מגיע שיפור, בטוח שזה רק הזרזיף הראשון שאחריו המבול. אבל מה אם לא? ורגע, מי בכלל אמר שכותב חייב לכתוב מדם ליבו? אולי זו סתם תפיסה רומנטית ומיושנת? כתיבה היא מקצוע והמילים חייבות לתקתק, תיק תק, ועדיף להפנים זאת מאשר ליפול בדרך. אוף, כמה דילמות, איזו מהומה שהמתבונן מבחוץ בוודאי רואה בה מאומה, ושואל את הכותב, נו, מה הבעיה? תכתוב כבר, לעזאזל. אז אני כותב.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. מזדהה
ניצן 09.09.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©