הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לכלכו
 
ענבר בר יהודה כואבת את מצבן של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון שנאבקו וזכו סוף סוף בכמה שעות של קרצוף כשהמזגן עובד. ממש עובד
מאת ענבר בר-יהודה | 20.09.2010
 

תחושת הקרירות מתפשטת אט אט, תחילה בפנים ואחר כך לאורך שאר הגוף. משב קור ראשון מקרר ומייבש את אגלי הזיעה הרבים שנוצרו במהלך חיפוש החנייה, מציאתה וההליכה הקשה אל עבר המזגן. לאחר מכן מתחילות הידיים להתקרר. תחושת הדביקות שהזיעה יוצרת מתחילה להתפוגג, ואנו הופכים מאנשים ממורמרים לאנשים קלים ומאושרים יותר. אני אפילו אעז ואומר אנשים טובים יותר. מזגן, קופסת פלסטיק ומתכת שפולטת החוצה אוויר קר. לכאורה דבר פשוט, אך רק נסו לדמיין את חייכם בלעדיו.

לפעמים אני נזכרת בילדותי, בת עשר שרצה ומשתוללת. אני לא זוכרת מזגן שרדף אחרי לאורך הרחוב ועשה לי "פו", אבל נדמה שככל שעוברות השנים, הקיץ הופך ארוך וחם יותר, וכל שנה אני מוצאת את עצמי שוהה יותר ויותר זמן במקומות קרירים ופחות ופחות במקום שיש סיכוי, ולו הקל ביותר שאצטרך לגרום לגוף שלי להזיע.
כשהייתי צריכה להחליט אם להחליף מקום עבודה או להישאר במקום הקודם, הזהירו אותי חבריי שאני לא נפטרת מכל מה שרע – עדיין יהיו לי לקוחות מעצבנים, עדיין יהיו תחתי עובדים מעצבנים, ואני עדיין אהיה כפופה לבוס כפוי טובה.
 
מה שאף אחד לא הצליח להתווכח איתו היתה העובדה שאני אהיה במזגן. בראי הזמן, גם במקום העבודה החדש הלקוחות מעצבנים, אבל העובדים לא כל כך והבוס די נחמד. יכול להיות שזה סוג העבודה, יכול להיות שזה סוג האנשים, אבל אני באמת מאמינה שחלק מכך היא העובדה שיש לנו מזגן. גם כשאנחנו רצים בין אולמות הקולנוע ומנקים אותם בטירוף, שנייה אחר כך אנחנו עוצרים ונושמים את קרירותו של המזגן, נרגעים וחוזרים לחייך זה לזו.

יום העבודה לא מתחיל עד שהפקידות לא מגיעות. אוניברסיטת בן גוריון
 

לכן כל כך כאב לי לשמוע שישנם אנשים שעובדים בניקיון ללא מיזוג אוויר. ועוד איפה? במוסד אקדמאי מכובד בבירת הנגב. עובדות הניקיון שבאוניברסיטת בן גוריון היו צריכות להילחם על מנת שיופעל המזגן בין השעות 6:00 ל- 8:00 בבוקר. ולמה הן היו צריכות להילחם? מפני שבאופן רשמי, יום העבודה עדיין לא התחיל. כי הפקידות עדיין לא הגיעו והפרופסורים עוד לא שתו תה עם נענע. כי הן רק עובדות קבלן, גם משתכרות מעט וגם חסרות זכויות, אז אין טעם לבזבז עליהן כסף.

מאבקן העיקש של עובדות הניקיון מעלה תהיות על מצבם של עובדי הקבלן באשר הם. הרי גם אני עובדת קבלן. המעסיקה הפורמלית שלי היא חברת כח אדם והמעסיק שלי בפועל הוא המקום שבו אני מבלה בסביבה ממוזגת מדי יום. מצבי טוב. מוצמדת אלי מנהלת כח אדם חביבה שמטפלת בכל בעיה שמתעוררת, והיא דואגת שאקבל משמרות הוגנות ושכר כפי שמגיע לי. אבל בעברי הלא רחוק, כשהייתי מאבטחת, זכיתי לעבוד תחת מנהל צוות שלא היה אכפת לו אם יש לנו מחסה מהשמש הקופחת, אם יש לנו הפסקה או אם בכלל קיבלנו משכורת. שיטת ההעסקה הבלתי ישירה יוצרת מצב בו עובדי קבלן הם בעלי זכויות פחותות מהעובדים של המעסיק בפועל.

הם סובלים מחוסר קביעות לרוב תנאי השכר שלהם נמוכים ופעמים רבות הם לא מקבלים זכויות סוציאליות כלשהן כמו פנסיה, חופשות וימי מחלה. כל זה משאיר פתח לקבלנים לנצל את העובדים. הם מציעים את העבודה הזולה ביותר על ידי כך שהם מקצצים במספר העובדים ובשכרם. למעסיק בפועל לא תמיד איכפת מהעובדים הללו, בדיוק כפי שלאוניברסיטת בן גוריון לא היה איכפת שנשים עובדות קשה בחום הלוהט של הקיץ. הן הרי לא עובדות אוניברסיטה אלא עובדות קבלן. לא מגיע להן, אנחנו הרי יותר טובים מהן. אחרי הכל, יש לנו מזגן.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©