הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לנגב לה את הדמעות
 
מור הדר הגיעה למסקנה שהגברים דפוקים מהיסוד, ולא מבינה מה הם באמת רוצים. ולמרות הייאוש וסערת הרגשות, היא מאמינה שתמצא מישהו שיסכים לאילוף שלה, כלומר להתבגר
מאת מור הדר | 30.09.2010
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


אני מתנצלת מראש - לא אכתוב כאן משהו נעים או מרגש. לא יהיו פה מילים שכיף לקרוא ולא תעלה נימה כללית חביבה שמתאימה לשעת אחר צהריים קיצית עם קפה קר וסיגריה במרפסת. אני ממליצה לכם להגיף את התריסים, לכבות את המוסיקה שמתנגנת ברקע ולחילופין להקליד ביו-טיוב "יש לי סיכוי + אביתר בנאי" ולשקוע איתי לרגע בדאון הכרחי. לא אספר על חוויות מעצימות נפש, לא אגולל סיפור אישי עם סוף טוב, ויהיה קשה למצוא פה נקודת אור לקראת הבאות.
 
אבל אני נוטה להאמין שקוראות רבות יחזקו את הדברים ואף יחושו הזדהות עמוקה. כך לפחות אני מקווה.
דברים אלו נכתבו בעיקר כדי לבטא את כאבו של המין היפה. איני מתיימרת לייצג אף אחת מלבדי, עם זאת, אני מרגישה שלפעמים אין לי ברירה אלא לזעוק את זעקתן האילמת של אלפי בחורות שעוברות אותם תרחישים הזויים כל פעם מחדש, בצורה כזו או אחרת. דברים אלו נכתבו כי הבטחתי לעצמי שאם אשמע יותר מחמש פעמים בחודש אחד את הביטוי "כל הגברים דפוקים" אהיה חייבת להגיב בדרך זו או אחרת.

עכשיו אפשר לדבר לעניין. ג ב ר י ם. מי אתם? מה אתם רוצים ממני? מה אתם מחפשים? שאלות שעולות במוחי בכל פעם שאני מתאכזבת מחדש מעוד זכר, שככל הנראה ציפיתי ממנו ליותר מדי. ההרגשה הזו שאני נאלצת לחוות שוב ושוב של 'מה היה כאן לא בסדר' מלווה אותי גם אם מדובר בעניין חולף או לא רציני שנקלעתי אליו על הדרך. אני יודעת היטב שאני מעמידה סטנדרטים גבוהים, אבל הכל נעשה מתוך הבנה בסיסית שיש בעולם הזה מספיק גברים שיכולים לשלב בין המראה המושלם, תכונות נעלות, מוח חריף, חוש הומור מפותח והערצת האישה המודרנית. מה כבר ביקשתי?

רובם חלאות אדם שמשום מה תמיד מצליחים להפיל אותי במלכודת הפיתוי
 

דווקא כשהשלמתי עם העובדה שאני במסע לחיפוש אחר אהבה, אני נתקלת לא פעם בדמוי-גברים חדורי מוטיבציה אך ללא רצון. מלאי כוונות אך חסרי מודעות, שמציעים הרבה יותר משהם יכולים או מעוניינים לתת. בכלל ניכר כי התחביב האהוב על גברים במאה ה-21, הוא לטפס על ענף גבוה מדי שהם פשוט לא יודעים איך לרדת ממנו. הם יוצרים תמונה מושלמת כדי שהכל ייראה נפלא כלפי חוץ אבל למעשה מפחדים להתקדם, להראות נכונות. וכשאת עושה מולם צעד קטן, את מאיימת על מקומם והם מיד חוזרים לגיל ארבע מלא האגו וחסר עמוד השדרה.
 
וכן, ממחקרים לא פורמליים שנעשו בישראל על ידי רבבות רווקות, עולה כי ההבדל המנטלי בין גבר בטווח הגילאים 25-35 לילד בגן הוא מזערי: לכולם קשה כשאת לוקחת את הצעצוע, כולם מתעצבנים כשאת אומרת "לא", ונדבקים אלייך דווקא כשאת לא מראה עניין. חשוב לא לעשות הכללות כי לבטח, אי שם, יש מהם הגונים, אך רובם חלאות אדם שמשום מה תמיד מצליחים להפיל אותי במלכודת הפיתוי - וככל שאני לומדת על עצמי יותר, כך אני מגלה עד כמה פשוטה המשימה כשזה נוגע לבחורה חיובית עם נכונות לנסות כל דבר, כמוני. לעיתים אני חושבת שאני לבד במערכה.
 
חברות אמנם תמיד מצדדות בי לאחר מעשה ואף במהלכו, מחזקות, מפרגנות ולעיתים גם יודעות לנזוף כשהייתי לא בסדר, אך הולכות שולל בעצמן אחר סיפורי אגדות שהן רוקמות היטב בראשן.
שאלתי העיקרית היא דווקא אל הגברים עצמם. אני תוהה מי מהם יצדיק את המונח שלא בצדק מודבק לכולכם ויהיה "גבר" מספיק להעיד שיש להם בעיה, שהם דפוקים מהיסוד ושאין להם כל כוונה לנהוג ברציונליות כשעומדת מולכם ישות נקבית. הרי זו עובדה שמשהו פיזיולוגי קורה להם כשעובר לידם זוג שדיים מהממים או ישבן קטן. קצת בושם מבלבל להם את השכל וראש בלונדיני הופך אותם לאילמים לכמה רגעים, ואז הם פשוט עושים טעויות.
 
עובדת בשיטת הצעדים

כביכול, לנו יש כוח רב מולם ואין כל בעיה להפוך אותם לקטנים תוך שנייה וחצי, אבל זה כבר מזמן לא אתגר אלא מובן מאליו. 
בשנים האחרונות עסקתי בעיקר בניסיון לאלף סוררים, אך כשלתי. מה תגידו? מתברר שילדים רעים נשארים רעים, ואפילו תום פטרובר היקר, סולן "היהודים", עדיין עושה שורה לפני שהוא יוצא לשחק בכדור עם בנו הקטן. יש דברים שלא ניתן לשנות, ובאמת שניסיתי. בחודשים האחרונים אני עסוקה באתגר אחר שניכר שעובד אצל נשים אחרות ואף מעלה זוגיות בחכתו - אילוף עצמי. אני עובדת בשיטת הצעדים, עוברת מסכת לא פשוטה של שינוי התנהלות, אבל בעיקר מחפשת עזרה מהצד השני.
 
עזרה שמסרבת להגיע. הנטייה הטבעית היא להאשים את עצמי, אך אני יכולה להגיד בפה מלא שאני לא הבעייתית הפעם, שהצד השני בקלות בלתי נסבלת חוזר והורס לי כל פעם מחדש.
הבטחתי שלא תעלה מהכתוב ולו חצי נחמה. הבטחתי את מלוא הכאב. הבטחתי הבעת טיעונים ללא כל אפשרות לספק הסבר. הבטחתי ניפוץ אכזרי של אשליות וחלומות ורודים. הבטחתי מניפסט קורע לב שאין ממנו דרך חזרה, אך אני מתנצלת בדיעבד כי אין מנוס ואני אשאר אדם אופטימי.
 
כי כזו אני, לא מוותרת גם כשעומדת מולי משימה בלתי אפשרית. השונאת הכי גדולה של קלישאות באשר הן, אך ניזונה מהן כמו אוויר לנשימה.
ובכל זאת, עם כל העצבים והאכזבות מהמין הגברי אני חייבת להודות - שפשוט אי אפשר בלעדיו. עכשיו זה יהיה זמן מצוין להעביר ביו-טיוב ל"drive + incubus", לקרוא הכל מחדש, לדפוק את ההופעה של החיים ולצאת לאיזה דרינק עם החברות, אולי בדרך אפילו אמצא לי מישהו חדש שיצליח לשבור את המיתוס. 

______


מה כבר ביקשתי - הם רוצים שתביני בספורט אבל תשתקי כשיש משחק. הם רוצים שתפרגני לחברים שלהם אבל תישארי בבית כשהם נפגשים. הם רוצים שתאהבי לעשות סקס אבל לא תעזי לדבר על חתונה. אז ניצן ארד מיואשת

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
8 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. איתך
ניצן 30.09.2010
 
 
2. מממ... סוף-סוף הדבר האמיתי...
יאמי מאמי 01.10.2010
 
 
3. את לא צריכה את הפלוס
ג'וש 01.10.2010
 
 
4. אחלה טור!!!
ניצן 01.10.2010
 
 
5. לא יכולה להסכים יותר...
רעות הרווקה הדנדשה 01.10.2010
 
 
6. אוף אני לא מבין, למה כל הגברים אותו דבר?
ג'וש האמיתי! 06.10.2010
 
 
7. כה צודקת
שירה 06.10.2010
 
 
8. צודקת לגמרי
מיכל 30.12.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©